מוקדש לנעמי שמר

היש ביניכם יהודי,
אשר עדיין זוכר
את קריאתו הנרגשת של קצין הצנחנים:
"הר הבית בידינו!
אני חוזר:
הר הבית בידינו !!"
ואת שמחת הישוב
על כל מפלגותיו,
כאשר נהרסה החומה החוצצת
בתום הקרב
וירושלים שלנו, ירושלים של זהב
הייתה עיר אחת ?

היש ביניכם יהודי,
הרואה  כבר
בדמיונו העשיר
דגלי ערב המנפנפים בגאווה
מעל המסגדים שעל הר הבית
ולגיונר- שוטר שומר על החומה -
וכל זאת תמורת פיסת נייר,
שעליה חתימה
ומעליה מצוייר,
כמו כידון חד וירוק
תקוע בלב עמוק -
עלה זית ?

היש עוד יהודים, הזוכרים ימים
בהם אל הכותל זרמו  המונים,
חרדים, דתיים ובני ישראל,
שבמשך שנים לא נהגו להתפלל,
ועתה עמדו ובעיניהם דמעות
ובין אבני הכותל דחפו פתקאות ?
מי עוד זוכר את הפתקה של דיין
ואיך מול הכותל בכה הצנחן

ושיר של נעמי שמר, אשר כמו המנון
הלהיב, השגיב ובגאווה ירון
בלבב יהודי וזמן רב לא נדם
בארץ ישראל ומעבר לים ?

היש עוד ביניכם יהודי,
שאינו חרד
בלכתו אל הכותל
או בסמטאות העיר העתיקה,
פן פתאום מתוך ההמון הרבגוני
יזנק צעיר ערבי, אלמוני
וסכין בגבו יתקע?
עדות שהדוקר  חש וידע,
שאיחוד העיר  הוא סתם אגדה,
עדות שהדוקר נוכח והחליט,
שבתוך הסמטאות הוא השליט,
והוא מאמין, כי לא ירחק היום,
שבכל הארץ  סכינו ישלוט.
על אף התותחים, מטוסים וספינות,
על אף קיום חוקה וחוק
ו"מה יפית" של אנשי השלום
תנצח השנאה המפעפעת עמוק
וצבעה שחור, ירוק ואדום!

ולכן כולנו בקומנו כל בוקר
נתפלל בלי בושה תפילה נושנה,
תפילה שאבותינו שעלו ארצה
שרו ברדתם מהספינה:

"עוד לא אבדה תקוותנו,
התקווה שנות אלפיים:
להיות עם חופשי בארצנו,
ארץ ציון, ירושלים!"