היא:
האמת שיכולתי לצפות את זה, כמו שכל מי שמכיר אותי באמת יכל.
מדי פעם אחזה בי מעין תחושה משונה שאני לכודה באותו התרחיש כבר
למעלה מחמש שנים, כמעין עכבישה שנתפסה בקורים שהיא עצמה
טוותה.

הוא:
לא היה דבר שיכל להכין אותי לזה.

היא:
הייתי לבד. נקודה.

הוא:
היא הרי ידעה שאני כאן. למרות שלא תמיד אמרתי (אולי הייתי
צריך?).
אבל היא ידעה! אני בטוח שהיא ידעה. העיניים של שנינו לא שיקרו
מעולם. אהבתי אותה, נשבע שאהבתי...

היא:
הוא היה שם. בדרכו המגושמת, אמנם, אבל עדיין היה. מעולם לא
סיפרתי לו על הכדורים שהתחלתי ליטול אחרי שנפרדנו בפעם
הראשונה. לא רציתי להפחיד אותו או שמא אני צריכה להגיד: לא
רציתי שהוא יפחד ממני, או ידאג לי,  הייתי בסדר. מסוממת.

הוא:
לא היה לי מושג שהיא הייתה בטיפול, בטח שלא על כדורים.
קיבינימאט! איך הייתי אמור לדעת?! כל פעם שדיברנו היא נשמעה
בסדר, חייכה וצחקה כל חצי דקה בערך, באיזשהו מקום תמיד ידעתי
שהיא שמחה לשמוע אותי, לא משנה מה היה לי להגיד.

היא:
היינו מדברים. הוא היה מתקשר כל כמה זמן ומספר לי שעות על
ראיון עבודה או על לימודים או על הטיול האגדי שלו, שואב אותי
פנימה לתוך ההווי שלו. התענגתי על הרגעים האלה שכן בהם ידעתי
כי אנחנו עדיין חשובים האחד לשנייה. זמן כיסה על הפצע שהאהבה
אחראית לו בזמן שהפצע השני התרחב והעמיק...

הוא:
איך...?

היא:
באותו הבוקר ידעתי שאני הולכת למות. את שאר הפעולות ביצעתי
בסדר מופתי: קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, התלבשתי ויצאתי
לבית-המרקחת.

הוא:
אחותה סיפרה לי שכשמצאו אותה היא הייתה עדיין עם סומק בלחיים.
שלגייה מחורבנת...

היא:
מצדו השני של הדלפק, הרוקח לא נתן בי מבט, נטל את התרופה
במהירות מן המדף והשליכה לעברי על הדלפק. שילמתי לו סכום מדויק
ויצאתי. היה נעים בחוץ, חודש אוקטובר.

הוא:
ביקשתי מאימא שלה תמונה שלה כשהייתה קטנה. לא יודע למה אפילו.
היא הביאה לי תמונה צבעונית שלה כשהייתה בת חמש בערך. עם כובע
טמבל לבן על הראש וסוודר אדום היא מרימה אגודל ומוציאה לשון,
עיניה מכווצות באשמת חיוכה - שני חריצים תכולים, והיא יפה בערך
כמו השקיעה הראשונה שאתה רואה.

היא:
חזרתי הביתה ונכנסתי למיטה. לפני זה מזגתי לעצמי במטבח כוס
מים. הכדורים היו מונחים על השידה שליד המיטה. הוצאתי אותם
אחד-אחד מן האריזה והכנתי לי ערימה קטנה. לאחר-מכן התחלתי
לשתות אותם. האחרונים נתקעו לי בגרון אבל עשיתי מאמץ.

הוא:
בהלוויה לא הייתי.

היא:
חיים לא הרגשתי בחיי וגם לא במותי.

הוא:
היא בכל מקום עכשיו. בכל טיפת גשם, בכל חיוך בתולי ומבויש, בכל
ספסל בכל רחוב אני רואה את עיניה זוהרות אליי, לוחשות אליי
כגחלת אשר מסרבת לגווע...