"ראש הממשלה זיין אותי בתחת! אתה עוד תראה, זה יתפוס."
חייכתי לאודי חיוך מאולץ ביותר. תמיד הוא ידע לבוא עם היציאות
המפגרות ביותר - ובהתלהבות שהיתה די מרשימה. הפעם היה זה רעיון
לספר...
"סקס מוכר היום הכל" הוא המשיך במלמוליו. לפעמים אני תוהה עם
הסיבה היחידה שאני מסתובב אתו היא בכדי להרגיש יותר טוב עם
עצמי. זה די עצוב לחשוב על החבר הכי טוב שלך כבוק. אבל אני
אוהב אותו - אחרי הכל הוא בן אדם די מגניב.
"תגיד, מה אתה עושה מחר בערב?" קטעתי את דבריו בצורה די בוטה.
"אני יוצא עם עידית וחברות שלה. בטח נלך לאיזה בית קפה או
משהו. רוצה להצטרף?"
לעזאזל חשבתי, הנה עוד יום שישי אבוד. אודי ועידית חברים כבר
כמעט שנתיים. אני ממש לא מבין מה אודי מוצא בה. היא מסוג
הבחורות שנהוג להגדיר כ"חמודה" לא יותר. היא לא כל כך יפה, וגם
די טיפשה . אני חושב שאני די שונא אותה. לא שהיא עשתה לי משהו
רע אי פעם אלה שהיא כזאת... סתם. נראה לי שאודי לא מאמין שהוא
יוכל למצוא משהו יותר טוב. הוא מתפשר - כמו כולם בעצם. רק שאצל
אודי זה ממש קיצוני.
"לא יודע עדיין, נראה" עניתי. הדבר האחרון שרציתי הוא לפגוש את
החבורה הלוזרית של עידית.
שוב העולם החל להראות לי אפור וחסר טעם. האם זה מה יש ? האם כך
אני אעביר את השבועות האחרונים שלי לפני הגיוס ? והמחשבה
המטרידה מכל - האם אתגייס לצבא ללא חברה לצדי ?
"נזוז ? " שאלתי בקול אשר הסגיר את ייאושי.  שילמנו את החשבון
וזזנו הביתה.  את הדרך הביתה נהג אודי כהרגלו כמו מטורף. הבטתי
בו וניסיתי להיזכר כמה הוא שתה הערב. פעם, כשהיינו ילדים
קטנים, העולם היה כל כך תמים. אני זוכר שפעם לא האמנתי שיש
אנשים ששותים ואז נוהגים, או מעשנים סמים, או סתם מתנהגים כמו
בהמות. זה ממש מוזר להפוך לאט  למה שתמיד אמרת שלא תהיה.
נפרדתי מאודי וגררתי את עצמי במדרגות, שיכור מבירה או אולי
שיכור מדיכאון.
אותו לילה היה לי קשה מאד להירדם.  שוב חזרו אלי המחשבות על
טלי - מחשבות שכה ניסיתי לדכא. טלי הייתה האהבה הראשונה שלי.
למדנו יחד בחטיבת הביניים במשך שלוש שנים. שלוש שנים היא לא
שמה לב לקיומי, אך לי זה כלל לא הפריע.  אני הערצתי את טלי.
היא הייתה הסיבה לקום בבוקר לבית הספר, לראות מה היא תלבש
היום, באיזו תסרוקת היא תבחר, והיכן תבלה בהפסקה.  ידעתי עליה
הכל - איפה היא גרה, מה התחביבים שלה, איך קוראים לכלב שלה וכל
פרט אפשרי אחר. שעות הייתי חולם בהקיץ על איך יום אחד נהיה
חברים ונחיה יחד באושר ועושר. כמו נסיך ונסיכה. כמו באגדות.
אבל זה היה מקרה אבוד מראש - בכל פעם שהיה הייתה עוברת על ידי
הייתי בולע את הלשון. לעתים אף הייתי מתחיל לרעוד! כל כך שנאתי
את עצמי על כך. אבל פשוט לא הצלחתי להתגבר על זה.  וכך,
הזדמנות חמקה אחרי הזדמנות, וכך חלפו להם כל שנות חטיבת
הביניים מבלי שהחלפנו בינינו מילה. כאשר הגעתי לתיכון, ונפרדה
דרכי מטלי חשבתי שכך יסתיים הסיפור, אולם לא כך היה:  כ 3 שנים
חלפו מאז וטלי עדיין לא יצאה לי מהראש.
הפעם כבר ידעתי שלא אוכל להמשיך כך . החיים שלי הפכו כבר לבלתי
נסבלים. הרגשתי שאני חייב לשנות משהו מהותי בחיי. הייתי חייב
לדעת שלפחות ניסיתי להתחיל אתה - כאשר גם אם לא ילך, לפחות
אוכל להמשיך הלאה.
התחלתי להריץ במוחי כל מיני רעיונות. כבר היו לי בעבר עשרות
תוכניות אבל הפעם זה היה שונה . הפעם באמת התכוונתי ללכת על
זה.
למחרת בבוקר פתחתי בתוכנית לכבוש את ליבה של טלי. בשלב הראשוני
נסעתי לביתה על מנת לוודא שהיא עדיין גרה באותו המקום.  ואכן,
כתובת לא השתנת.
אחר כך, שפכתי מעט  סוכר לתוך מעטפה ושלחתי לכתובתה יחד עם פתק
קטן בו רשמתי: "את מתוקה כמו סוכר".הייתי מאד גאה בעצמי על
האומץ והמקוריות . "אני אראה לטלי מה זאת קלאסה" חשבתי .
בשלב  הבא שלחתי ורדים לביתה יחד עם פתק קטן: " את יפה כמו זר
של ורדים".
האמת היא שלא רציתי לספר לאף אחד על התוכנית שלי. למנוע
פדיחות... אבל בלית ברירה נאלצתי לשתף את אודי בתוכניתי. יש לי
משקפיים עם מספר נמוך, שאני לרוב לא מרכיב, אבל הפעם פחדתי
לטעות בזיהוי. גם עברו 3 שנים... ומכיוון שבשום פנים ואופן לא
הייתי מופיע עם משקפיים, לא הייתה לי ברירה אלה למצוא לי זוג
עיניים.
אודי היה בהלם כאשר סיפרתי לו על תוכניתי. "וואו! אתה הגיבור
שלי! אני ממש מקוה שזה ילך"  אמר. איכשהו הוא לא נשמע לי כל כך
אמיתי.  אני חושב שגם אודי העריץ מעט את טלי - רק שהוא מעולם
לא הודה בכך. אני חושב שהוא קינה בי מעט. לפעמים אני ממש שונא
את הקינאה של אודי. בקטע הזה הוא כל כך כמו נקבה.
היום הגדול סוף סוף הגיע. שלחתי לה מכתב לקוני האומר "אם את
מעונינת לפגוש אותי, אני אהיה בכניסה לקניון  בשעה שבע בערב".

בשש וחצי כבר היינו אני ואודי בעמדת תצפית בקניון. לא דיברנו
כלל - רק חיכינו בסבלנות.  הדקות זחלו לאט לאט, כאילו בכדי
לשגע אותי. כל כך רציתי לעשן, אבל פחדתי להסריח.  השעה הייתה
שבע ורבע ולא היה סימן לטלי. "תגיד" שאל אותי אודי, "הייתה
מעדיף שהיה תבוא, או שלא תבוא ובכך יסתיים הסיפור?"  "איזו מן
שאלה מפגרת זאת !" זרקתי לאודי בעצבנות.  מה שעצבן אותי בעיקר
זה שכאשר חשבתי על השאלה, באמת לא ידעתי מה אני מעדיף.
"הנה היא! " זרק לי אודי, ואני התחלתי להרגיש את ליבי פועם
בחוזקה. מרוב התרגשות לא הצלחתי לקלוט איפה אודי ראה אותה.
"איפה היא ?! איפה היא ?!"  אודי כיוון אותי ואני התחלתי לצעוד
לעברה בצעדים מהירים.  כל גופי רעד, וממש בקושי נשמתי, אבל
כלום לא עניין אותי אני עוד שניה הולך להגשים חלום. עוד שניה
ואהיה  עם אהבת חיי !  נעמדתי מולה. היא נראתה זוהרת מתמיד. רק
אז הבחנתי בחברתה שבאה אתה, אבל זה ממש לא עניין אותי. אני
הייתי בגן העדן.  
"אז זה הייתה אתה..." אמרה וחייכה  חיוך  שמילא אותי
באופטימיות. אם היא מחייכת אז בטוח שהיא לא מאוכזבת.
"כן...אני כבר הרבה.... הרבה זמן רציתי ל..."  התרגשתי נורא.
כל גופי רעד ולא יכולתי להסוות זאת. "תראי, אני רועד מהתרגשות
רק מלהיות כאן לידך" אמרתי. "וואו! זה ממש מחמיא, ובכלל רק
שתדע  שהפרחים, והמכתבים זה הדבר הנפלא ביותר שמישהו עשה לי אי
פעם" היא דיברה ואני הבטתי מהופנט בתוך עיניה הכחולות. "תראה,
אני ממש רוצה לדבר אתך בהרחבה והכל, אבל קצת לא נעים לי מרותי
שבאה איתי, אז ... אולי אני אתן לך את מספר הטלפון שלי?"  "זה
בסדר, יש לי אותו. אז אני אצלצל  אליך נאמר ... מחר ?" .
"סבבה", היא לטפה את ידי והחלה להתרחק. "ביי".   אני נותרתי
לעמוד שם, מהופנט.
"נו ? איך היה ?" שמעתי את קולו של  אודי מאחורי. "מה אתה עושה
פה ?" שאלתי מבולבל. "לא הלכת הביתה ?" .   "לא, החלטתי לעקוב
אחריכם. אז ספר נו, איך היה?"  "היה מדהים!!!"
אותו לילה לא יכולתי להירדם מרוב התרגשות. לא יכולתי להאמין
שהחלום שלי סוף סוף התגשם. שש שנים חלמתי על אותה הבחורה
ועכשיו היא שלי.  מסתבר שקיים "הפי  אנד" במציאות.  רק צריך
להאמין ולא לוותר, ואז את הכל אפשר להגשים!
למחרת בבוקר, לא מוקדם מידי, וגם לא מאוחר מידי, צלצלתי לטלי.
הפעם היה לנו זמן לדבר. היא סיפרה לי שהיא טיילה עם המשפחה
באירופה, ושהיא מאד התלהבה מהפרחים והכל, ובכלל השיחה התנהלה
נפלא.  "אולי את רוצה להיפגש ?" שאלתי לבסוף.  "אני מאד רוצה
לפגוש אותך, אבל היום אני ממש לא יכולה  - אני פוגשת מספר
חברות שנוסעות מחר לסיני. אבל מחר אולי נוכל."
הייתי אומנם די מאוכזב, אבל בכל זאת: חיכיתי שש שנים. מה זה
כבר עוד יום.  "אני אצלצל  אלייך מחר" אמרה לבסוף טלי ולקחה
ממני את מספר הטלפון שלי.
באותו ערב פגשתי את אודי. "אז מה ? מעכשיו נתחיל לעשות דאבל
דייטס?"  התחיל אודי עם רעיונותיו  "אנחנו יכולים לנסוע ביחד
לליל האהבה בצמח בעוד כשבועיים. מה אתה אומר ?"
דווקא נראה לי  ממש נחמד הרעיון. סוף סוף תהיה לי חברה - שאוכל
לאהוב  ולחבק. ולהתכרבל  אתה בחורף. ולא סתם התפשרות זולה כמו
עידית החברה של  אודי, אלה הבחורה המדהימה ביותר שיש !
למחרת, אחרי ציפיה  מורטת עצבים, צלצלה בערב טלי. "נו, את רוצה
להיפגש ?"  שאלתי בחיפזון שמיד הצטערתי עליו. "תראה אורן, אתה
ממש חמוד והכל..."  ...זה התחיל להישמע  לא טוב...   "אבל אני
כרגע באמצע  של איזשהו קשר קודם..." ...זה התחיל להישמע ממש לא
טוב... "...ואני לא כל כך חושבת שאנחנו מתאימים והכל..."  וזאת
הייתה הנקודה  בחיי  בה הפסקתי להאמין באהבה.
אולי כל מה שנשאר עכשיו זה למצוא לעצמי איזושהי עידית....