ואתם שוב דוחפים אותי הצידה.
לוחצים אותי לקיר.
אני לא יכול יותר.
מהיום אני אהיה זהיר.
אני אז בולע את עצמי.
נכנס לתוך עולם דמיון.
מאמין שהחיים שלי יפים,
מוצא לנפשי עוד חלון.

אז אני חי בסרט.
והכל לא אמיתי.
אבל זו הרגשה נהדרת.
מין דלק קיומי.
אני בוחר את הנתיב שלי.
דמיון שבו זמנית גם מוחשי.

ואני מביט הצידה.
מעדיף להתעלם.
העולם בוהה בי כבעל מום.
מתרגז, מתקומם.
אבל בעצם מה אכפת להם?
הם לא חיים את זה כל יום.
אני בניתי לי עולם -
וכרגע אני שורד בו בשלום.

הגבולות לא מטשטשים.
אני יודע להפריד.
בין מציאות לדמיון,
בין חלום לשריד.
כי כל יום אני חי את זה.
מרגיש את הכוויות.
הכל נחרט עלי כמו ספר.
משפטים, מילים, אותיות.

אז אני חי בסיוט.
והכל אמיתי.
וזו הרגשה מחורבנת.
מאבד את עצמי.
אתם בוחרים את הנתיב שלי.
כאב ששורף את נפשי.