מתהלכת בבית הקברות המדומה שלך, מבקרת אלמנות שחורות דהויות
ותוהה מי את בכלל. האפר שנפרש לרגלייך הוא עקבות לעתיד מעורפל
בבדידות חרישית של שקט, רועם במקצת. מטובל בפלפל חריף כמעט כמו
האישיות שלך.

את מוצאת מכשירים חשמליים שאת במילא שונאת ומכניסה אותם לשקעים
(ויש לך כל-כך הרבה מהם), מסתירה חורים בנפש האפורה שלך, כי
הכל טובע שם ורק עם סיכות בטחון תצליחי לנקות את אימפריית
הזוהמה שאספת שם, במשך כל-כך הרבה רבעי דקות.

תאורים, תאורים, תאורים. אפופים בפחד מתמיד ואזיקים של חוסר
ידיעה מכוונת. להבות בצבעים קרים נסדקות בהגיון שנושם את החמצן
בחדר החנוק הזה, במקומך. מקלט מהפחד שגורם לך להרקב.
את הקפה המר שלך את שותה בסופי הבקרים, נדהמת איך הזמן עובר
כל-כך לאט ואיך שאת בכל זאת לא מספיקה כלום.
מנקה קורי עכביש מפינות נפשך הצבועה כחול ומגלה סודות לקירות,
עליהם אלפי דיוקנאות עצמיים תלויים בכובד, כמעט כמו שאת תלויה
בו.
על חוטי משי דקים, שרק נגיעה עדינה של סכין תמוטט את כל מגדל
האור שבנית בהשקעה של רבעי דקות.

רבעי דקות של טירוף בלילות לבנים.