בחלומי עמדנו מול בית קפה סגור זה או אחר
שכיסאותיו ניצבו ערומים זה על זה בחוץ.
לקחתי שני כיסאות והסבתי לשולחן הריק
ואתה רק הבטת בי במבט סתום.

בעיני רוחי היה המקום הומה אדם
וסעדנו מכל טוב.
ניחוחות קפה וטבק מילאו את האוויר
והחלל התמלא בשחוק נשים יפות.

בהבחינותי את מבטך הבטתי שוב סביב
והמקום לא היה עוד
לא הסעודה ולא הניחוחות
וגם לא בת צחוק או הדהוד של מוסיקה.
לא נותר דבר מלבדי ומלבדך וערימת הכסאות.

התעוררתי עם דמעות בעיניי
וידעתי היטב
שלא בשל התנפצות האשלייה בכיתי
ולא מפני שחששתי שהשתבשה עליי דעתי.

בכיתי כי ידעתי
שאם מסב היית עמי אל השולחן
הכל היה נראה אחרת.