השמש נדמה, זו שעת בין ערביים,
אדום הענן וכתומים השמיים.
באופק נשמע קול משק הכנפיים
וצבע האש זוהר מן המים,
מביט מלמעלה מלאך.
ועל גדות הנהר, לבדה היא יושבת,
עורה הוא לבן, שפתיה שלהבת!
גאה כחצב, נאווה כרקפת,
ורוח קלה, נעימה מלטפת--
ושקט צלול ומבורך.

וממקום משכנו אשר במרומים
מביט האראל באותם אודמים,
חובק בנפשו מסתורי עירומים,
מלטף בעיניו נעורים עלומים,
וליבו מתהולל כפרפר.
ועל שחור שערה הקלוע צמה
לא תפסח הציפור היחידה ממרומה.
עם תלתן בידה היא תשב שם, תמה,
ויופייה מערער את מלכות הדממה
ונופת שפתיה מותר.

וכמה המלאך לאותן עריות,
למגדל צווארה הבנוי תלפיות.
ללובן כתפייה, נאות ורכות,
לטוהר מותניה, בקעות עמוקות.
גופה היפה באדם!
ובכבות השמיים, עת הפציע כוכב
זעק הוא בקול וקרא לה אליו,
וקולו ככינור, כרוח הסתיו-
נוגה ורחוק, ערירי, מאוהב.
אך קולו לא נשמע; ונדם.