[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זהו סיפורו האישי והאוטוביוגרפי של שלמה ברזניץ בשואה. ברזניץ
הינו כיום פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, ובהיותו כך
הוא יוצר ז'אנר חדש ואף מעניין של ספרות שואה. הספר הוא אמנם
עדות של עוד אדם שחווה את השואה, וזה אינו חידוש על פני מאות
אלפי העדויות האחרות שכל כך שונות זו מזו ומספרות כל כך הרבה
סיפורים מזוויעים, אבל בהיקבצם יחד אינן שונות בכלל; אך ברזניץ
ניחן לא רק ביכולת מדהימה לספר את סיפורו בפרוטרוט, כמו מצלמה
שרואה אל תוך העבר כמו אל ההווה, אלא גם בניתוחים מעניינים
לגבי אותה תקופה לה הוא קורא "רעידת אדם". הספר נראה כיוצר
הסתכלות אובייקטיבית על חייו של אדם, ואף כדשדוש מהיר
בהיסטוריה של האנושות, כל כך הרבה מרכיבים אנושיים בסיפור, כל
כך הרבה אכזריות. זו הזדמנות נדירה לשפוט את האנושות על כל
עוול כפיה, בלי לגעת בדם רב. לראות זוועות מול עיניך בלי לדעת
מה מקור הכוח שהביא זאת אליך, והוא בסופו של דבר אדם.
הסיפור מסופר משלוש נקודות ראייה של הסופר: א) הזיכרון כמו
שהוא; ב) ניתוח של הזיכרון כמבוגר; ג) ניתוח משמעות התופעות של
הנפש כפסיכולוג.
את זיכרונותיו הוא יכול לתאר כל כך בפרוטרוט הודות לזיכרון
הפנומנאלי שלו. זיכרון זה יכול להיות גם למעמסה, שכן דבר לא
עומעם, וכאב שבזיכרון ברור יכול לצרוב יותר מפצע של אתמול.
ובכל זאת זיכרון זה גם עזר לו רבות ואף נתן לו את תאוות חייו
שהשפיעה רבות על חייו. לא, זוהי לא אישה כפי שציפיתם אלא משחק
השח-מט. ידוע שלצורך משחק זה צריכים זיכרון טוב כדי שיוכלו
השחקנים למפות את מהלכיהם. ברזניץ ניחן בתכונה זו - הזיכרון
המוצלח - כך שיכל לנצח מבוגרים ממנו כבר בגיל שש. הוא הפך
לגאוותו של אביו כאשר זה לקח אותו לבתי קפה, הציב אותו על כיסא
גבוה וצפה בו בגאווה בעוד הוא מביס את כל המבוגרים שם ואחר כך
מוליכו החוצה. ברזניץ נהנה ממשחקים אלו דווקא משום גאוותו של
אביו ולא משום הניצחונות המרובים. ובחייו, המשחקים הכי משפיעים
היו בילדותו, ביום שבו הסתירו הוריו אותו ואת אחותו, יהודית,
במנזר בתוך עיר מגוריהם. ההורים שמעו על ה"משלוח" של היום
למחרת, ובמקום להסתכן הסתירו את ילדיהם בבית ביתומים שאותו
ניהלו האחיות של מנזר וינצנט. באותו יום, כאשר התנהל המשא ומתן
בין ההורים לאחיות, שלח אותו אביו לשחק משחק עם "הילד הכי טוב
בשח שבמנזר" כדי להסיח את דעתו. ברזניץ יכל לנצח את הילד הזה
בקלות שבה יכל לנצח מבוגרים אבל הוא הפסיד בכל זאת. דבר תמוה?
לא, כי בשל התהליכים הנפשיים שהילד עבר הוא ראה מלכודת ילדותית
שהאויב טמן לו והוא נפל לתוכה ואיבד בתוך מערבולת זו של ערפל
המוחין את כל אשר היה יקר לו בחייו - את משפחתו. זהו המשחק
החשוב בחייו.
ברזניץ לא הכיר את אביו כאדם כי היה עדיין ילד בפעם האחרונה
שראה אותו והבנתו לא עברה את זו של ילד. אולם, הוא זוכר את
הזמן שבילה עם אביו על הנהר, כאשר אביו הקפיץ אבנים על הנהר
והוא אהב להביא לאביו עוד אבנים להקפיץ. אך מה שנודע לו על
אביו "האדם" נודע לו מאמו, וזה היה לו כלי עזר להבנת אביו, אך
הוא אינו מבין אותו כלל וכלל. למשל, הוא אומר על אביו שהוא היה
מבין גדול בפוליטיקה של זמנם וכנראה שהוא ידע על "כוונותיו" של
היטלר, אבל הוא לא ברח. ברזניץ טוען על אביו כמין שאלה
פילוסופית על בני דורו שכנראה לא האמינו למה ששמעו בגלל שלא
יכלו להאמין בהתמוטטות המוחלטת של העולם סביבם (עמ' 65). איכר
שהיה שכן ואף חבר של המשפחה הציע להסתיר אותם אך האב סירב לו
בנדיבות, כי ידע שגרמניה תוכל להילחם עוד זמן רב על כסאה ולא
האמין שאנשים יוכלו להסתתר זמן רב. זו החלטה שברזניץ מאמין כי
התקבלה מהר מדי, כי זו ההחלטה שהכניסה את המשפחה אל תוך שרשרת
הפעולה המסובכת של חייהם.
לאורך שהייתו של ברזניץ במנזר הוא לא ראה את אחותו אלא בחטף,
וכל שכן לא זכה לשוחח עמה על מצפונה. את הסבל שלו היה צריך
לסבול לבד. ואמנם סבלו לא היה כמו זה של אדם ששרד את המחנות,
אבל הוא עבר מספיק "חוויות" כדי שיספיקו לכל החיים. הילדים
במנזר ממש התעללו בו, והיה גם ילד אחד במנזר שידע על היותו
יהודי והתעלל בו רבות. והיה מורה אחד שהתעלל בו בגלל מקרה שבו
היה עד להשפלת המורה. עד אז היה תלמידו האהוב של המורה, אבל
כמו שאומרים "הוא היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון" ולכן שילם
על זה מחיר. אבל כל אלו לא הספיקו לו וברזניץ מספר פה על מקרה
שבו הוא היה המתאכזר ולא הקורבן. בשביל ניצול שואה בדימוס אני
חושב שנחוץ המון כוח רצון כדי לספר על התאכזרות עצמית ולהודות
בזה. הרי ניצולים מתפרנסים מהיותם קורבנות כל חייהם, ולמרות
שאנחנו תמיד אומרים שהיו התאכזרויות שלהם אחד לשני - אין
ביכולתנו לשפוט אותם. ברזניץ במובן מה שופט את עצמו בכותבו על
כך בספר. אך ההתאכזרות עצמה לא הייתה נוראית כל כך: היה ילד
יהודי אחר במנזר שקראו לו פישר, וברזניץ אהב להתעלל בו בכך
שהיה נועל אותו עמו בחדר ועושה לו פרצופים מפחידים. פישר ממש
פחד ובכל פעם שהיה מתחיל לבכות, ברזניץ היה מתרצה ואף מרחם
פתאום על החיה הפגועה ומבקש סליחה. לעתים היה מאיץ בפישר
להתחיל לבכות כי גם הוא רצה לגמור עם ההתאכזרות, ואז אחרי
שפישר היה בוכה הם היו "משלימים". ברזניץ אף תוהה על האכזריות
שלו, הוא תוהה האם לפישר היו משקפיים, כי הוא חושב שאם היו
לפישר משקפיים אז הוא כנראה ביקש ממנו להוריד אותם כדי שיוכל
להתבונן בהבעות עיניו. זהו לדעתו החומר ממנו קורצה האכזריות
(עמ' 53). האכזריות היא תהליך נפשי מעניין מאוד, וברזניץ מצליח
באופן כלשהו לתפוס לרגע את נוראותו.
בשל זכרונו המצוין יכל ברזניץ לזכור בע"פ את כל המיסות
בלטינית, דבר שהיה כרוך בעבודה קשה בכל מקרה אחר, אבל לא עצר
את ברזניץ - הוא פשוט זכר הכול, כמו מתנה שילד לא יודע את עומק
משמעותה. לאור העובדה הזאת העניינים התגלגלו עד לאוזניהן של
הנזירות, אשר כל כך התרגשו מהעניין שהן לקחו אותו אל ההגמון
בכנסייה של העיר. שם נעשה לברזניץ מבחן קצר שאותו הוא עבר
בהצלחה; ההצלחה במבחן הייתה כל כך גדולה שהציפיות ממנו נעשו
עוד יותר גרנדיוזיות, שכן ההגמון סיפר לנזירות האלו (מאחורי
דלתיים סגורות כמובן), בהסתמכו על אגדת עם שהסתובבה אז, שאולי
ברזניץ הוא היתום היהודי שעוד יעלה לגדולה ויהיה האפיפיור.
מאז, יחסן של הנזירות לברזניץ השתנה פלאים, בתור "היתום היהודי
הזה".
התוכלו לדמיין איך יתום זה לא גדל להיות אפיפיור אלא
פסיכולוג?
כבן, בסוף המלחמה, בעוד ציפה ברזניץ לחזרת הוריו ובנסותו
להדחיק מחשבות אפלות, קרה נס ואמו חזרה. ובעודה חוזרת מן
המתים, החליטה הנזירה האם בלית ברירה שברזניץ כבר אינו יתום
ולכן לא יכול להיות שהאגדה דיברה עליו. וכך ניצל יהודי נוסף
מטעות מצערת. ברזניץ אף מודה כיום שלא רצה להיות אפיפיור, אך
לא כל אדם יכול להתגאות באפשרות כזאת שהייתה לו והוא "דחה".
המשך סיפורו של ההגמון אינו כה נעים כמו זה של ברזניץ, כי לא
כל סוף הוא טוב. מסתבר שעדיין רודפים את הנוצרים במידה מספקת
שתטיל עליהם טרור, אבל מבחינה היסטורית אפשר להסביר את המקרה
שקרה בכך שהיטלר היה בדרך למטה והוא רצה להפחיד את האנשים שלא
ימרדו. וכך קרה הדבר שיום אחד הופיע הנוער של היטלר בכיכר העיר
וצעק במנטרה מטורפת: "ישו היה ילד יהודי" (עמ' 107), ואז פרץ
לכנסייה, הוציא את ההגמון החוצה והרביץ לו מכות רצח. ייתכן
מאוד שהיה זה רצח ולא רק מכות. ברזניץ אינו יודע בוודאות ואף
לא העז לשאול עוד על ההגמון אחרי זה.
ודוגמה אחרונה (כי כבר נמאס): בהתקרב סוף המלחמה נתרבו גם
הפצועים וכך גם העבודה במנזר. הנזירות טיפלו בפצועים במרתף
המנזר ושם ברזניץ עזר להם, כי זה היה גם מקום מחבוא טוב
מהפשיטות החוזרות והנשנות של הנאצים. שם במרתף הייתה ערבובייה
של פצועים נאצים ופרטיזנים זה לצד זה וריח חזק של נמק בכל
מקום. למטה, רחוק מהעיניים הבוחנת של האנושות, שכבו אלו שכבר
לא יכלו להועיל למנהיגיהם וננטשו בצד בלי תשלום נאות על הקרבתם
הנועזת. וכאן עזר יתום יהודי לטפל ברוצחים של יהודים, כי כאן
הוא אומר שהם היו חסרים את הפאזה המפחידה והמתנשאת של הנאצים.
כל מה שהוא ראה זה כאב ונמיכות קומה של אנשים שמתקרבים אל
המוות ומתרחקים מהחיים, ומהשפלות הזו הוא לא פחד וגם לא כעס.
את היטלר והס.ס. עדיין שנא, אך לא את מה שראה בבית החולים יומם
ולילה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"פאקינג שיט
טוטו! אנחנו לא
בקנזס יותר!"


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/1/06 21:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ונס רובין

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה