טיפה.
טיפה קטנה עוזבת את משכנה.
לא גדולה, קטנה, שברירית.
טיפה.
טיפה קטנה זולגת על הלחי,
במסלול המוות.
היא כבר יודעת איך זה יסתיים,
היא תמות.
כל אחיותיה מתו במסלול הזה.
אף אחת עוד לא חזרה.
היא יודעת שזה מה שיקרה,
למרות שלא סיפרו לה.
היא חכמה, הטיפה הקטנה הזו.
בוגרת, אפשר לומר.
היא מבינה הרבה יותר ממה שחושבים.
היא יודעת איך האחיות שלה מתו,
אחת נעלמה בתוך הפה,
השניה התייבשה על הסנטר.
ואיך הוא תמות?
היא רוצה מוות גרנדיוזי,
מוות שישאיר תדהמה.
אם כבר למות, אז עד הסוף.
היא מושכת את עצמה למטה,
הכי חזק שהיא יכולה.
עוברת את האף, הפה, הסנטר.
היא מושכת למטה, חזק,
במלוא כוחה.
היא הצליחה!
היא נשרה מהפנים,
נופלת מטה, לריצפה,
במהירות מסחררת.
היא פוגעת בריצפה במלוא החוזק,
מתנפצת לאלפי רסיסים.
היא הצליחה,
היא השיגה מוות דרמטי.
רק דבר אחד היא הייתה משנה,
שיקראו לה בשם קצת שונה,
יותר מעניין...
שיקראו לה -
דמעה.