[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלעד יובל
/
פחד קהל

שוב בשירותים. שוב ניצב מול עוד ניאגרה לבנה ומאיימת. מסביבי
אנשים נכנסים ויוצאים, שוטפים ידיים, מדברים, מורידים את המים
ומשתינים להם בקולי קולות. הזמן חולף מהר וטיפות הזיעה זולגות
להן לאט-לאט במורד מצחי. ''צא כבר'', אני צועק בשקט, ''יא בן
זונה, יש לי שיעור עוד כמה דקות, אל תעשה לי את זה שוב''.
כלום. אף לא טיפה. בתא מימיני גבר משמיע קול אנחה חרישי מלווה
בקול המתקתק שנוצר כמפל צהוב אחד, נופל אל תוך אגם שקט. יפה.
ציורי. אצלי בתא האגם עדיין שקט, אף לא גל, לא ניע במים. ''אף
אחד לא מקשיב לך, לא מסתכל. לאף אחד לא אכפת... תן לי רק איזה
טיפת נחת''. הוא לא מציית, כנראה שגם לו לא אכפת. מישהו אמר לי
פעם שאדם הוא אוסף של טראומות וחרדות שהוא צבר במהלך החיים.
איפה כל הטראומות הנורמליות כשצריך אותן? למה אני לא נזכר
ביריות בחברון? למה התאונה של אמא לא עוברת לי בסלואו מושן מול
העיניים? שתיים עשרה ורבע, אני כבר מאחר. מישהו עם שיעול כבד
נכנס ומתחיל לחפש תא פנוי. אני מתחיל להזיע. נעלתי את הדלת?
אלוהים, הלוואי שנעלתי את הדלת. הוא מושיט את היד לפתוח את דלת
התא שלי ואז מבחין במשתנה פנויה. תודה, תודה, תודה אלוהים...
אני מתייאש וסוגר את הרוכסן, לא מסופק. אני יוצא מן השירותים
ומתחיל לצעוד לכיוון החדר הבא. אין סיכוי שאני אצליח להתרכז
ככה בשעתיים הקרובות, אין לי שום ספק בכך. יום יבוא וימצאו
תרופה למה שדפוק אצלי.

''רק המוות יכול לתקן את מה שפגום אצלך!
רק המוות יכול לעשות ממך בן אדם.
רק המוות יכול להציל את מה שנשאר ממך,
אז תחתוך ת'וורידים, נקז ושלח לי ת'דם.''

אני צועק אל תוך המיקרופון. הזיעה זולגת על פניי בעוצמה בזמן
שאני מחזיק את גורלו של הקהל בכף ידי. אם ארצה נמות כולנו, אם
ארצה נחיה. לחצי השעה הבאה לפחות, יש לי בעלות על הנשמה שלהם.
חבורה של בנות שש עשרה וחצי, מפשיטות אותי עם העיניים שלהן.
בחצי שעה הקרובה, אין להן אלוהים מלבדי. אם ארצה, כל בחורה
בחדר תרד על ברכיה ותמצוץ לי, אם אני רק אומר מילה, רק מילה
אחת מזדיינת. אני צועק גם את הפזמון אל תוך כלי השטן השחור
שממולי, לופת אותו עד שהפרקים מתחילים לצאת מן המקום. ''ואת
הגאולה אביא לך במו ידיי...'' אני צורח, מסיים בטון גבוה,
רצחני. איפשהו במועדון המחורבן הזה, חלון זכוכית מתנפץ לו.
הגיטריסט נכנס לעוד אחד מהסולואים הסוחפים שלו ואני מתחיל
לזרוק את עצמי קדימה ואחורה, שיערי ספוג הזיעה מכסה את עיניי
ואני נסחף עם הטירוף. הקהל משתגע, זורם איתי בכל תנועת ראש,
נסחף גם הוא עם כל צליל מלוכלך שנפלט מן המגברים שמקיפים
אותנו. אני מזדקף, מסתכל על הקהל בעיניים נטולות כל זיק של
שפיות. הוא קורא לי.
''קפוץ, קפוץ, קפוץ!'' הם צועקים.
אני מזנק קדימה ומניח להם לתפוס אותי. אלוהים ירד ארצה, וכל
מאמין ומאמינה רצים לעברי ושולחים יד מתחננת. הם קורעים אותי,
רוצחים אותי מאהבה ואני נותן להם. כל נקודה ונקודה בגופי כואבת
כאב מתוק. ציפורניים משאירות חותם על הגב, צווארון מיותם נותר
כמזכרת כואבת מחולצה שהייתה ואיננה. אני מסמן להם להחזיר אותי
אל הבמה. בלית ברירה הם עושים זאת. אני נעמד על הבמה לאחר מה
שמרגיש כמו נצח מלטף, אוחז במיקרופון ונותן לבית לזרום ממני,
אל הרמקולים ומשם אל הקהל בנהרות של אש. דם שמטפטף מן האף מגיע
אל פי. נזם הזהב שהיה נעוץ בנחיר ימין כבר לא שם. אני טועם את
הדם, מתענג על טעמו וממשיך לצעוק אל תוך המיקרופון, יורק טיפות
קטנות לכל עבר, מטביל סופית את הקהל אל תוך עדת המאמינים שלי.

''מממ... טעים לאללה.''

אני נותן לה לטעום גם.
''מממ... באמת טעים. אימא שלך הכינה?'' היא שואלת בפה מלא.
''כן, אתמול בערב, נשאר לה קצת שוקולד מהמסיבה של אחותי אז היא
כבר הכינה מזה עוגיות.''
''תגיד לה שמיטל מוסרת שזה אחלה.''
''לא, לא נראה לי.''
''למה?''
''היא לא אוהבת אותך, היא חושבת שאת שטחית ומרוכזת בעצמך ושאת
בכלל לא משהו בכלליות'', אני מטיח בה בציניות.
''וואי, איזה לא נעים, בהחלט לא נעים. מצד שני, גם אימא שלי לא
אוהבת אותך'', גם היא צינית, בדיוק כמוני. אני כל כך אוהב את
זה. אני כל כך אוהב אותה.
''מה? למה? אני מת על אימא שלך!''
''כן, אבל היא חושבת שאתה סתם צנון.''
''כן?!'' אני מתרגז, ''האם צנון היה עושה את זה?'' אני רוכן
ומנשק אותה. היא נדלקת ומביטה בי, מחייכת אליי חיוך תחמן. היא
רוכנת אליי ושואבת אותי אל תוך פיה. אנחנו מתנשקים. סתם
מתנשקים לנו באמצע הקולנוע. סתם מתנשקים לנו באמצע הקולנוע עם
שקית של עוגיות שוקולד צ'יפס ביד אחד וירך ענוגה ביד שנייה.
סתם מתנשקים, מוקפים בעשרות אנשים שאולי מסתכלים בסרט שמוקרן
ואולי מסתכלים בנו, בוחנים אותנו במבטים שלהם, צוחקים עלינו
בשקט. אני מתחיל להזיע בידיים. נהיה פה חם פתאום או שזה רק
אני? האולם כולו צוחק צחוק קולקטיבי ואני נשען מהר אחורה,
משאיר אותה מיותמת והמומה. אני מושיט את יד ימין ומלטף את
העורף המיוזע שלי, נבוך, מבויש. לא נעים לי אפילו להסתכל לה
בעיניים, עשיתי את השטויות האלו כבר כל כך הרבה פעמים בעבר.
''אתה והחרדות שלך, אלוהים, שמישהו יתקן אותך כבר'', היא
אומרת, מתוסכלת, תוהה לעצמה למה היא מבזבזת עליי את זמנה בכלל.
אני בוהה ברצפה ומגמגם ''את יודעת שזה קשה לי... יש לי איזו
בעיה עם דברים כאלו בציבור... אני מרגיש כאילו כולם מסתכלים
עליי ו... לא יודע''. היא נאנחת אנחת יאוש ומסתובבת כדי להמשיך
לראות את הקומדיה המטומטמת שנקלענו אליה.

תריסר ומשהו אנשים נקרעים מצחוק.

אני בעצמי די שיכור קצת אז אני לא בדיוק יודע למה הם צוחקים,
אבל אולי זה איכשהו כלשהו קשור לעובדה שקפצתי עכשיו לבריכה.
נכון שיש עליי פה ושם קצת בגדים ושאני די מפרפר במים כמו איזה
לא יודע מה, אבל שלא תדאגו אבל, הורדתי את נעל ימין לפני
שקפצתי אז לפחות הנעליים יישארו יבשות בערך. אני מנסה ושוחה
לקצה הבריכה ויוצא ממנה.
''מישהו רוצה לשחק סטריפ פוקר?'' אני צועק בכל הכוח, ''יש לי
מראש שקית של במבה אז יהיה בסדר.''
אנשים צוחקים, גם אני צוחק. אז כנראה שאף אחד לא ממש רוצה לשחק
סטריפ פוקר וחבל כי באמת קניתי שקית במבה בשביל שנוכל לשחק את
זה כמו שצריך לשחק את זה. אני ניגש לאחד שנראה נורא מוכר לי.
''אני והבחור הזה'', אני מספר לכולם בקולי קולות, ''אני והוא
מכירים עוד מאז שהייתי כזה קטן'', אני עושה את הגודל שהייתי בו
בין האצבעות, כדי שאנשים יבינו. ''הבחור הזה השתכר איתי בפעם
הראשונה כשהיינו באיזה מסיבה ליד הקיבוץ הזה בגליל בצפון'',
אני באמת מכיר אותו טוב, ''והוא לקח אותי גם לזונה הראשונה
שלי, שהייתה מסתובבת שם בתל אביב באיזה סמטה ששם הוא לקח אותי
אליה כדי להזדיין.''
אני מסתכל בבחור שוב ומגלה שזה בכלל לא הבחור הנכון. הרבה
אנשים מתחילים להתאסף סביבי. תשומת לב זה באמת נורא כיף.
אני חוזר אל הבחור. ''אתה בעצם סתם מתחזה'', אני צועק עליו
חזק, ''אתה בכלל לא החבר שלי ההוא, מה עשית לחבר שלי ההוא, יא
מניאק? יא חייזר, אתה חטפת אותו, תחזיר לפה את החבר שלי!!!''
אני מתרגז עליו.
הוא דוחף אותי ממנו. פתאום אני חרמן אבל בלי קשר לבחור.
אני מתיישב ליד איזה בחורה יפה ומסתכל לה עמוק-עמוק אל תוך
העיניים.
''אני הסולן של 'מלאכי השאול', את יודעת?''
''כן, אני מזהה אותך, אני תמיד בשורה הראשונה'', היא עונה,
מחייכת. ''אני עדי'', היא אומרת ומושיטה לי יד.
אני תופס את היד שלה ומושך בה, מקרב אותה אליי. אני מניח את
הידיים החמות שלי מאחורי העורף שלה ודוחף את הלשון שלי עמוק
לתוך הגרון שלה. היא לא מתנגדת, היא זורמת, זה כיף. אנחנו
ממשיכים וממשיכים וממשיכים עד שמשהו חזק מכה אותי במאחורה של
הראש.

''פחד קהל, אה?'' מיטל עומדת מאחוריי, מביטה בי עם עיניים
דומעות. מסביבה קהל גדול של אנשים שכנראה עמדו שם כבר לא מעט
זמן וכולם מסתכלים עליי, נועצים בי מבטים, בוחנים אותי, שופטים
אותי.
המציאות מכה בי ואני מתפכח.
זיעה מתחילה לזרום לי על הפרצוף, על העורף, לכסות כל סנטימטר
וסנטימטר בגופי. אני רוצה להגיד לה כמה דברים, לנחם, לתרץ,
לומר לה שאני עדיין אוהב אותה, אבל אף מילה לא יוצאת. במקום זה
אני יושב ובוהה בה, נותן לאנשים סביבי לצעוק עליי, לדבר איתה
במקומי, מניח לזמן לזחול שנייה אחר שנייה. והיא עומדת שם,
מביטה בי, שואלת אותי ''למה?'' בעיניה בלבד ויודעת שאני לא
אענה לה, לפחות לא בפורום הזה.

אני רודף אחריה, אבל לא מספיק.

השלפוחית שלי הורגת אותי, לא נראה לי שאי-פעם שתיתי כל כך
הרבה. אני מחפש פינה חשוכה שבה אוכל להשתין. פיפי קצר ואני
אמשיך לרוץ. אני אשיג אותה, אדבר אתה, ואסביר לה את הכול, אני
משקר לעצמי. אני מוצא איזו סמטה חשוכה שנושקת לבית דירות. אני
פותח את הריצ'רץ' ומוציא את הבחור לאוויר החופשי. ''יאללה, לך
על זה'', אני מדרבן אותו, ''אף אחד לא שומע, אף אחד לא רואה''.
השתן מתחיל להתקדם לכיוון היציאה ואני מתכונן להקלה המיוחלת.
טלוויזיה נדלקת בקומה השלישית ודודו טופז מספר למדינה שרק כמה
פרסומות והוא יחזור לזבל להם בשכל. הפיפי נעצר באמצע הדרך
ומתחיל בנסיגה לאחור. פחד קהל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תארו לכם אם כל
האתר היה נכנס
לקוביה הזו וכל
הסלוגנין היו
מסביב,
מה אז היה
קורה?





חזי מ-144 סטלן
בטלן מתעורר
מחלום רטוב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/2/06 23:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד יובל

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה