לעת עתה אני אזכור אותך...

העצים כבר מזמן
עירומים כביום היוולדם
כן, ניחשת נכון הגיע הסתיו.

וככל שעובר הזמן
מרגישה את הטיפות
נופלות על כתפי.

נזכרת שוב בדממה
כמו רסיסי השלג
הנופלים על האדמה.

כמה כואב להרגיש
ועוד יותר
לא להרגיש בכלל.

באביב באים הציפורים
הו, כמה הם יפים
הם באים ביחד, כאחד.

אני נזכרת שוב
במבט
בחיוך
עינייך נצצו.

שיקרת שוב
אמרת שעם הקיץ בא החום
אך באופן מוזר נפשי חשה
רק קור.

כל פעם שעולה הזיכרון
אפילו הפרח נובל
ואני שוב חוזרת לסתיו.

כמעגל שלא נסגר