הצלחנו איכשהו למצוא מקום ישיבה ברכבת, ימי ראשון ברכבת הם
ימים קשים. היא שמה עליי ראש ונרדמה. לא יכולתי להרדם גם,
הרגשתי שאני עומד על המשמר. רק כשהיא ישנה אני יכול לשמור
עליה, כשהיא ערה היא לא צריכה אף אחד. בעצם, גם לא כשהיא
ישנה.
הערתי אותה ברכות כשהרכבת הגיעה לבאר שבע. הדהים אותי איך
הפנים שלה משתנות בשנייה מהבעתן השלווה לפנים ערניות.
כשהיא ערה נדיר לראות אותה שלווה.
מהרכבת רצנו לתפוס את האוטובוס למחנה נתן כמו כל חייל אחר
בסביבה. בסוף עלינו על מונית. כשהמונית עצרה היא אוטומטית
שילמה על שנינו. העמסנו את התיקים, היא לא הרשתה לי לעזור לה
עם התיק למרות שנראה כמעט גדול ממנה, היא יכולה לבד, עקשנית.
כשנכנסנו למחנה נתן, הבנתי שזהו: סוף השבוע שלנו ביחד נגמר.
היא הניחה את התיק על האדמה וחיכתה שאני אעשה אותו הדבר.
הנחתי את התיק על האדמה. היא ניגשה וחיבקה אותי חזק, אז באופן
מאוד שונה מהרגיל היא נשקה לי, ככה מול כולם.
לא רציתי להרפות ממנה, אך היא לא קלטה את המצוקה שלי תחת החיוך
המופתע שהשתרע על פניי בעקבות נשיקתה.
היא העמיסה על עצמה את התיק שוב, חיבקה אותי ברכות ולחשה לי
''תשמור על עצמך, לוחם שלי. אני צריכה אותך גם סוף שבוע
הבא''.
היא נשקה לי על הלחי ופנתה ללכת.
''חכי, אני...'' היא הביטה בי במבט משועשע. ''אוהב אותך, כן,
אני יודעת'', היא חייכה והלכה. עקבתי אחריה במבטי. לא הפליא
אותי לראות שאני לא היחיד שעוקב אחריה במבטי, גם במדים היא אחת
הבחורות היפות שאני מכיר.
היא הגיעה לאוטובוס שלה, אחד הבנים הוריד ממנה את התיק והכניס
אותו לתא המטען. היא שלחה לי נשיקה באוויר ועלתה לאוטובוס תוך
כדי צחוקים עם הסובבים אותה. הייתי נשאר קבוע במקומי אם לא
הייתי מזהה לפתע אחד מהחבר'ה שלי.
עליתי על האוטובוס שלי, הפעלתי את הדיסקמן והלכתי לישון.
כשהתעוררתי בבסיס בדיסקמן התנגן ''אהובתי'' של משינה, כל כך
רציתי לחבק אותה באותו רגע. הורדתי את האוזניות והסתכלתי על זה
שישב לידי. ''כבר שירי געגוע? רק יום ראשון'', הוא צחק עליי.
ירדתי מהאוטובוס, לקחתי את התיק והלכתי לחדר.
ישר הרמתי לה טלפון. ''היי, מתוק. הרגע הגענו, אני אדבר איתך
יותר מאוחר'', היא נתנה לי אפשרות למלמל ''אוקיי'' וניתקה.
עד הערב לא שמעתי ממנה.
בסביבות השעה עשר היא התקשרה. ''היי, הרגע נכנסתי למיטה, יש לי
זמן לדבר איתך. איך היה היום שלך?''
מה אני יכול לספר לה? שהגעתי, אכלתי צהרים, ישבתי בשק"ם, ישבתי
ודיברתי עם הבנות של חדר המבצעים, אכלתי ארוחת ערב, וזהו
בעצם.
''שום דבר מיוחד, מה איתך? את נשמעת עייפה.''
''הייתי בשיחה אצל המב"ס, עדכונים מיוחדים. קיבלתי פקידה חדשה,
ראיינתי אותה והצמדתי אותה למישהי לחפיפה. סגרתי ימי חופש של
אחת הטייסות. זה מה שהספקתי לעשות עד שהבנות הוציאו אותי בכוח
לארוחת ערב. משם ישר לערב תרבות יום א'. התקלחתי ועכשיו אני
איתך, נקייה ורחוצה'', התפלאתי שיש לה עוד כוח לדבר איתי
בכלל.
סיפרתי לה על החבר'ה, מה הם סיפרו על סוף השבוע.
היא סיפרה שלקחה ספר קריאה חדש לבסיס וזהו.
אחרי שניתקתי את הטלפון, חשבתי על איך זה שאני לא עומד בקצב
שלה.
היא חיה באוטוסטרדה ואני בכביש עירוני.
רק בסוף שבוע אנחנו עולים על אותו כביש.
משתדלים להספיק משפחה, חברים, אבל נרגעים כשזה רק שנינו.
הכי חשוב זה להספיק להיות ביחד.
אנחנו ישנים ביחד כמעט כל סוף שבוע, חוץ מסופי שבוע שבא לה
להיות לבד. היא בכלל לבדניקית כזאת. היא לא תמיד אומרת שקשה
לה, אבל כשהיא אומרת היא אומרת הכול מכל הלב.
לי לא נשאר הרבה לשירות, לה נשאר עוד יחסית הרבה.
היא קצינה, חתומה על קבע. ואני, אני סתם סמב"ב - סתם מסתובב
בבסיס - יש לי תפקיד פשוט. באותה מידה יכולתי להיות עציץ.
היא רצה קדימה, דורסת כל מה שעוצר אותה. ומה אם אני אעצור
אותה?
