בין האור ובין הצל,
אני תופס לי מקום ומתחיל להסתכל,
מביט בשתיקה, העצומה, הרועמת,
איך לאט לאט, רחשים היא מדממת,
כאילו אלפי מילים לא מצאו עצמן,
חמקו מהלשון, ברחו להן מכאן,
והשאירו לב פצוע ויתום,
נפש עצובה, בלי לילה, בלי יום,
והאהבה התפוגגה, ברחה לארץ רחוקה,
ואני נותרתי, בוחן בלדה של שתיקה.

בין האור ובין הצל,
אני מחזיק את עצמי לא להשתולל,
השתיקה בוערת, מחלחלת לכל הגוף,
והסוף גם כן קרב, והוא די שקוף,
ישנם הרבה רגעים שנרצה מהם לשכוח,
אבל המציאות לא משאירה פתח לברוח,
היא הותירה מולנו כזאת מצבה,
איתה נתייחד לרגעים של תקווה,
כי לא נותר הרבה, את השאר האמת מדחיקה,
ואני נותרתי, טועם בלדה של שתיקה.

בין האור ובין הצל,
אני משפיל מבט ומיד גם מתנצל,
לא היה לי את הכוח לתת,
לא היה בי רצון עוד לקבל,
ובאלבום התמונות עוד כמה חיוכים,
ימים מאושרים, ימים שמחים,
אבל גם בתמונות השתיקה הרי מדברת,
מה שהספקתי לכאוב, היא עדיין זוכרת,
היא כזאת מוזרה, ציפור נפש עמוקה,
ואני נותרתי, מזמזם בלדה של שתיקה.

בין האור ובין הצל,
אני מנסה לדמיין לי דמות בערפל,
דמות שתגיח פתאום, ואת השקט תפרוץ,
תנחם, ותשליך ממני קוץ אחרי קוץ,
ואף אחד לא בא, גם לא מצלצל,
הכל נעלם לי, מאכזב ומסתכל,
והאורות לאט כבים בכל הרחוב,
ואני עדיין פה, לעולם לא אעזוב,
עם הבלדה שלי, על ילדה מתוקה,
אני נותרתי, ממלמל בלדה של שתיקה.

בין להט האור לבין מסתוריות הצל,
ובין אפרוריות הצל לבין קרני האור,
אני שוב מתקשה לבחור,
באיזו דרך ללכת, לאן לצעוד,
ואני שוב קורא אלייך בקול,
משאיר את השתיקה הזאת מאחור,
תני לי רמז, תני לי יד,
חיבוק קטן שלא אהיה עוד לבד,
תני לי את התבונה לדעת,
תני לי את הכוח להחליט,
לעולם אחורה לא להביט.

ואת, שוב לי לא עונה,
לא מראה לי את הדרך הנכונה,
ושוב עוזבת אותי עם אותה השתיקה,
העצומה, הרועמת, המדממת,
והרחוב שלי כבר מזמן חשוך,
אין לי כיוון, המצב רק יותר סבוך,
אני מותיר על הכביש את התמונה זרוקה,
עוצם את העיניים ולוחש לעצמי בלדה של שתיקה.