הוא שוכב במיטתו. המצעים נעימים וחמים, אך הוא קופא מקור. היא
איננה שם לחמם אותו.
כבר תקופה ארוכה שהוא מחפש אותה.

הוא יוצא מביתו, אוויר טהור נכנס לריאותיו וממלא את שריריו
וליבו כוחות חדשים. בדרכו לעבודה הוא מסתכל על המוני האנשים
עושים את דרכם, מנומנמים, אל מחוזות אחרים. במוחו צורבת
ההשוואה בינו לבינם: כמה מהם יכולים ללגלג עליו, ללחוץ אל
פרצופו את העובדה הכואבת - עוד לא מצא אותה.

הוא מגיע לעבודה, שמיים תכולים מבשרים לו על יום נוסף, כבד חדש
שנמתח על חייו, הזדמנות נוספת. הוא משתדל בכל כוחו, מכריח את
עצמו להמשיך הלאה, אך היא לא מניחה לו, כורכת אותו בעצמה,
אונסת את כל חושיו לזעוק אל השקט הרועש הזה שנמצא בתוכו.
הוא עדיין מחפש אותה.

פרצופים מוכרים מקבלים אותו בברכה, כבכל יום אחר. אין הם
יודעים את שמתרחש בתוכו, את מחשבותיו, את אותה כמיהה חזקה
שניסה להסתיר כל-כך הרבה זמן, אפילו מעצמו. הוא סוקר את חבריו,
את חברותיו, מנסה למצוא אותה ביניהם, אך ללא הועיל. היא לא שם,
כבר מזמן איננה.

בקרים הופכים ללילות, והעלטה מחשיכה אותו, מצליחה, אפילו אם
באופן זמני, לטשטש אותה מתוכו. הוא יוצא אל העיר, אל האורות,
העשן. הרעשים הרמים מחרישים את אוזניו לזעקותיה אליו. הדיבורים
והשיחות התפלות משכיחים אותה מליבו. קצב החיים האלה, המשולחים
כל רסן, לא נותנים לו שניה לעצור, והוא אינו חושב עליה ימים
שלמים. היא אמנם שם, בתוכו, אך היא קבורה עמוק מידי מכדי
שתפריע לו כעת. אין הוא מבחין בה תקופה ארוכה, אין הוא חושב
עליה. אלו חיים נוחים עבורי, הוא חושב. חיים בלעדיה.
והוא עדיין מחפש אותה.

לפתע, בתוך עיניים חדשות, הוא רואה אותה מציצה אליו. שיחה
קצרה, רק מילה קטנה משתרבבת משפתותיה, וכבר היא מסנוורת אותו
ביופיה. כל כולה חודרת אל עצמותיו, נספגת בעורו, זורמת
בוורידיו. הוא מרגיש אותה בגופו. עם כל מילה, כל משפט, הוא
יודע שהיא חודרת עמוק יותר ויותר אל נשמתו. אין ביכולתו
להשתחרר ממנה כעת. גם כאשר יאמרו שלום וייפרדו לדרכיהם השונות,
היא לא  תעזוב אותו. הוא חיכה לה זמן רב מידי, אפילו כשחשב
שאינו מחכה.

הוא שוכב במיטתו. המצעים קרים, אך חם לו בלב. סוף סוף מצא
אותה.