גשמים יורדים, טיפות נופלות.
מתפלגות לזרמים ונהרות.
לכל נהר קצב משלו, כיוון, חוזק.
ונהר הדם שיכנע את חבריו ללכת בעקבותיו.
אם בכוח, אם במילים.
והם הלכו, אחריו, מהופנטים.

כל הנהרות הלכו לים. מתוך אמונה עיוורת.
אחר הנהר שבא ממעבה האדמה, עם רשימת מעשים מצטברת.
אחר עושרו וצבעו, הם זרמו.
אל הלא נודע, אל אושר. אל שמחה.

קרה והוא מעד.
התגלה צבעו האמיתי.
עתידם נצבע לפניהם-שקרי.
גורלם לא מקרי, טעותם-נוראית.

במהרה ניסו להחלץ.
אך הלה כבר נעץ את החץ.
ליבם דימם וזעמם מילא את הים.
שנאתם דיברה אליהם והם
זרמו, צרחו בשאגתם.

כעסו על העולם.
כעסו על טיפשותם.
על שעקבו אחריו בשגגה.
כעת זיהמו את עצמם בשנאתם...
והעולם? בעקבותם.