יש לי המון דברים להגיד לך ולכל העולם המחורבן הזה..., אבל
במקום זה אני יושבת פה על הכורסא ומתקתקת מילים על המקלדת
הסתומה והשחוקה משימוש, כוס קפה ביד כי כבר מאסה בי השינה,
וקילו גלידת וניל בשנייה כי למי כבר אכפת מהמראה.
אני חוזרת למקלדת ומתקתקת: הייתי רוצה להגיד כל כך הרבה, אך
דברים שמעט מעל למובן מאליו מושארים בצד, ללא מאמץ להבנה אלא
בשטחיות המעליבה שבדבר... הייתי רוצה לצעוק עליך שהמשכתי הלאה,
שהבכי שלך כבר לא משפיע עליי, אבל הוא כן. - אני מרימה את
החתלתולה הקטנה שקנית לי ליום ההולדת ומלטפת אותה בעצב - אני
לא מבינה למה יש בי עוד כל כך הרבה עצב, למה אני עוד חושבת
עליך שנה אחרי שסיימתי את כל החרא איתך, ותודה - זה היה חרא!
הייתי רוצה להגיד שאני שונאת אותך, הלוואי וכך זה היה אבל...
הייתי רוצה לחשוב שבפעם הבאה שאראה אותך אוכל להתעלם בהתרסה,
או אולי באי-אכפתיות כנה. הייתי רוצה להיות אטומה לשמע שמך
ברקע, אדישה אליך.
אני קמה למלא את כוס הקפה, מניפה את השיער לאחור ומסיטה את
הפוני הארוך מדי מפניי, נזכרת בפעמים בהן הוא היה עושה זאת
למעני, ומשווה לפעמים שעושה זאת החבר הנוכחי.
המים חמים, כפית קפה, שתיים סוכר, חלב... מחזירה את הגלידה
למקום וחולפת ליד המראה עם כוס הקפה החדשה ביד. אני נעצרת
ובוחנת את דמותי המשקיפה בחזרה מבעד לזכוכית הממוסגרת במסגרת
כבדה. אני לא רואה את היופי שטען למצוא בי או שהחבר הנוכחי שלי
מוצא, אני רואה את אותן עיניים ילדותיות ועצובות, אותו פה מלא
וגס לדעתי, אותו שיער חום מפוחם ובגוונים לא ברורים או
מוחלטים, בהירים וכהים, אותם תווי פנים שעובדים על כל
העולם...
אני מתיישבת מול המראה, על הרצפה. בוחנת את פניי כתינוק הבוחן
את פני עוברי האורח שלידו - מלמעלה למטה וחוזר חלילה; שיער לא
ברור, מבולגן ופזור על כתפיים קטנות וכחושות, מצח רחב ועיניים
גדולות מדי, ובעיניים האלה אני שוקעת, טובעת בתוך עיניי שלי
עצמי, רואה את עצמי האמיתית זאת שכמעט ונכחדה מהעולם על ידי
משחק של אישה האנוסה לשחק בטלנובלת חייה הסרוחים.
אף ישר, עצמות לחיים שקועות בהבעה עצובה שלא משתנה גם תוך
החיוך ה'מאושר' ביותר שלי, שפתיים עבות, גסות, יפות - לא
קשורות.
שדיים קטנים מדי ובטן מתעגלת מעט, ישבן גדול שמרוח על הרצפה
בחוסר חן ורגליים... שלא נדע. ושוב המבט חוזר לעיניים, זיק של
אימה לנוכח המראה של גופי המנותח על ידי חודר לעיניי ודמעה
קטנה מאיימת לישור לה ואני מזנקת כלביאה פגועה ובורחת מהמראה.
לגימה מהקפה החם, רעד של צמרמורת עובר בי...
אני יודעת שאתה כבר לא פה, גם אני לא פה, לפחות לא כמו
שהייתי, שפיותי נוטשת אותי וכך גם כוחי להתמודד עם השיגעון
החדש.
ובכנות, אילולא אתה הייתי יכולה להיות מאושרת ממצבי הנוכחי,
מאוהבת, נאהבת, מצליחה, לפעמים אני גם מצליחה לראות בי מעט
מהיופי שדאגת לפאר. את הכתיבה לא לקחת לי... לפחות לא לאורך
זמן...
האהבה שלי אליך נגוזה ואין לי בפי אלא דרישת שלום מחורבנת
אליך, שלי כבר הלכה...
הפסקה רגעית בהקלדה, הרגע נמשך משהו כמו נצח, ההיגיון נוטש
אותי ואני לא יודעת לאן, למה ובאיזה עניין... הראש מסתובב לי,
כוס הקפה נשמטת, הדופק שלי רץ, אני מזיעה בלי שום סיבה נראית
לעין... הכול שחור...
והדבר היחיד שעולה לי בראש עכשיו - אני צריכה שתי קופסאות
כדורי שינה!
הראש כבד... החרטה מכבידה על לב שותת, המצפון מכאיב ודוקר, אני
מדממת מבפנים - עכשיו גם מבחוץ, תנו לי למחוק ולהתחיל מחדש -
תנו לי להעלם...
הייתי מהללת את המוות אם רק הייתה לי היכולת להוציא מילה או
שתיים מהפה...