החלטתי בוקר אחד שמתישהו אצא
עם אהבתי. בשעות הצהריים המאוחרות.
לפני השקיעה. נשב לנו מתחת לעץ
נסתכל על השמים ועל הנופים.
מי יודע,אולי גם נראה מספר חיות
כמו דבורים ונמלים. וזה יהיה רחוק
מהרעש של הכרך הזועם של השכונה,
רחוק מאור פנסים מסנוורים. רחוק
מהעשן הסמיך שיוצא למכוניות
מהאגזוזים. ואנחנו נדבר ונצחק ונחייך.
לא רוצה אפילו נשיקה, סתם להיות
בקרבתה, לחייך חיוך אמיתי, לא של
צחוק אלא של אושר. רוצה להסתכל
לצד גם על אמא אדמה, לראות עד כמה
היא יפה ולחזור להסתכל אל אותה
אהבה ולראות שאמא אדמה לא חשובה.
החלטתי את ההחלטה הזאתי ממש מזמן
לפני יותר מיום יומיים, אני עדיין מחכה
לאותו יום שבו יאבדו תקוותיי. |
