יום ששי בצהריים. אני נוסע עם אשתי ברחוב החשמונאים בת"א, לאחר
שבילינו את הבוקר בנחלת בנימין ובשינקין.
לפתע, בעוברי באחת הצמתים, פגעתי בך, בחורה צעירה בשנות ה-20.
רעש פגיעת הגוף ברכב היה נורא, אך השקט שהשתרר אח"כ היה נורא
עוד יותר. יצאתי מהרכב, גופך היה מוטל על הכביש ללא תנועה. דם
רב ניגר והתאסף למרגלותי. בבת אחת הרסתי לך חיים שלמים שעוד
נכונו לך. בבת אחת הרסתי גם את החיים שלי. בביתך - בכי,
הלוויה, מצבה, הורים ואולי גם חבר שאין מילים לנחמם. בביתי -
יסורי מצפון וסיוטים עד סוף ימי.

האמנם כל זה אכן קרה? לא. לא היה ולא קרה, תודה לאל. אבל את
ואני לא היינו רחוקים מהתסריט הזה. נסעתי לאיטי ברחוב, הרמזור
בצומת בנתיב שלי  היה ירוק. בצד, על המדרכה, עמדו מספר הולכי
רגל והמתינו בסבלנות להתחלפות הרמזור שלהם.
בעוד אני נוסע הבחנתי בך, בחורה צעירה הפוסעת לכיוון הכביש תוך
כדי שיחה נמרצת בטלפון הסלולרי, ומנותקת לגמרי מהמציאות
מסביב.
בתוך עשיריות שניה הבנתי שאת הולכת לחצות את הכביש מבלי לשים
לב לשום דבר ובלמתי באמצע הצומת. גם לזה לא שמת לב. גם לא שמת
לב שכל האנשים לידך עומדים ורק את חוצה את הכביש באור אדום.
צפרתי לך ארוכות ע"מ להחזיר אותך למציאות. רק אחרי זמן מה בכלל
שמת לב כי הצפירה מכוונת אליך. באדישות מסוימת הסתכלת עלי
והמשכת בחציית הכביש באור אדום תוך המשך שיחה בטלפון הסלולרי.
המשכתי בנסיעה וחזרתי לביתי.

הפעם, את ואני עברנו את זה בשלום. אף אחד לא נפגע. אני שמח
שנגמר כך ולא אחרת.
אין בי כעס עליך, רק צער. צער על שהיית מוכנה למסור את חייך
בתמורה לחופן מילים.  על עצמי כעסתי מאוחר יותר, על כך שלא
ירדתי מהרכב, ולא לקחתי מידך את הטלפון הסלולרי ולא ניפצתי
אותו על המדרכה. אולי כך, הייתי יכול להיות בטוח יותר שגם את
הצמתים הבאים בדרכך תעברי בשלום.


שמעון.
19/11/2005