כל הזמן היא אומרת לנו כמה אנחנו דומים. בכל הזדמנות, בכל פעם
שיוצא לשלושתינו להיות יחד. "אתם ממש נשמות תאומות, אולי
הפרידו אתכם בלידה..." אני יודעת שלא, אבל לפעמים גם לי מתגנב
איזה חשד ללב, אם לא היינו פעם, בגלגול קודם, זוג נשמות זהות.
מוזר, אבל אני כל כך רוצה את קרבתך. אני ממש משתוקקת שתרים לי
טלפון, לצחוק איתך כמו פעם. להתבדח איתך על אותם הדברים שרק
שנינו נבין, עם עקיצות פה ושם, וזריקת חלקיקי בדיחות שאין צורך
לומר את סופן.  במישור הקליל, אתה הכי מבין אותי בעולם. בכל
הנוגע לבדיחות וחידודי לשון, למוזיקה שאנחנו אוהבים כל כך,
ולחילופי מבטים, אתה שם איתי. פעם היית גם ביתר הדברים. פעם
היית אחד האנשים הקרובים לי ביותר. הייתי יכולה להגיד לך הכל.
מאז הפעם ההיא במדבר, הכל כנראה פשוט התנדף. כנראה שיש מהלומות
שקשה מאוד להתאושש מהן. לא יכולתי לסלוח לך זמן רב כל כך,
ובמקום אחר ישבת אתה וכעסת עלי. ושנינו היינו מרירים לאורך
זמן, וצברנו כעסים וטינה אחד על השניה, ואנחנו לא מוצאים את
המקום הנכון לפרוק. לפחות לא אני. אני כל כך אוהבת אותך, ואני
לא רוצה לתת לעצמי יותר. אני יודעת ששוב, כמו אז, אני אפגע.
אין פה מקום להתלבטות, אני רואה את זה מגיח מכל פינה כשאני
איתך.
ואתה מתנהג כאילו כלום, כאילו רואה דרכי. כאילו לא באמת אכפת
לך. וזה צורב לי בלב, ושורף, וחורך. ולך לא אכפת. אתה תמשיך
להתבדח ולהתלוצץ, לזרוק חלקיקי בדיחות. רק שהפעם לא יהיה שם אף
אחד שיתפוס אותם.
אני כבר לא שם, תאום שלי.
אני לא מסוגלת לתפוס כל מה שאתה זורק. לפעמים זה כבד לי מדי.
כמה אני אוהבת אותך.