צ'ופרתי בטירוף, חגיגת ערב המילניום במארב בלבנון. נהדר, לא?
ומני... מני החצוף הזה עוד מתקשר אליי ומבקש שאני אעזור לו
להחליט את מי לזיין הערב. טיפה דפוק בראש המני הזה, הוא קישקש
משהו על זרע ה... המילניום... לא משנה. אני סומך עליו שהוא כבר
ישפריץ הלילה...
 עוד שעתיים בערך לסוף האלף, אולי כבר פחות. מני בטח כבר
התחיל לחרמן את הבת זוג שלו, ואני... אני לעומתו מגן על
המולדת. מגן על גבולה הצפוני של מדינת ישראל - כמו שמופז רוצה
שנגיד. זה קצת מנחם, משפר את ההרגשה, מחממם את הידיים הקפואות
ומרגיע את הזין שמת להשפריץ. רגע, מה הרעש הזה שם? אולי לפחות
יתחיל עכשיו "אקשן"...
 ירייה בודדת פילחה את השקט ששרר באוויר הקר, היא לא הייתה
מכוחותינו. יריות רבות באו בעקבותיה, משני הצדדים. אני כבר לא
זוכר אם המ"מ אפילו הספיק לצרוח פקודות. באינסטינקט שבא לאחר
שירות של קרוב לשנתיים כלוחם, פתחתי ניצרה ולחצתי על ההדק,
מכוון לעבר מקור האש, ו... כלום. הנשק לא יורה. ניסיתי לדרוך
שוב את הנשק, מנסה לתפעל את המעצור. אבל... כלום. הנשק לא
יורה! ניסיתי הכל. הוצאתי מחסנית, החלפתי באחרת, הכנסתי חדשה,
אבל הנשק הפעם, אפילו לא היה מוכן להידרך!  
"מה הבעיה שלך?", צרחתי על הנשק בקול שנבלע בהמולת הקרב, "למה
אתה לא פועל?"
"באג 2,000", ענה הנשק בקול חלוש ומרגיז.
"מה זאת אומרת באג 2,000? אתה רובה לעזאזל, 16 - M מזדיין, לא
איזה מחשב היי - טק!"
"באג 2,000"
 זעקת כאב נשמעה משמאלי. לא אלעד... אלוהים, רק לא אלעד.
"איזה... באג... 2,000...!!!", זעקתי וייבבתי כאחד על הנשק,
מטלטל אותו קדימה ואחורה, "תיזהר ממני!". הוא בטח הבין שאני
כבר לא צוחק איתו.
"מה אתה לא מבין? באג 2,000 , באג... 2,000 , 2,000 , 2,000 ,
2,000 , יוהו! מילניום שמח! 2,000..."
 ניסיתי שוב לדרוך את הנשק. המשוגע הזה לא נדרך... הוא התנגד
לזה בתקיפות, תוך כדי צעקות "2,000". מסביב המשיכו הרעשים, רעש
הירי, רעש הכאב. דפקתי אותו בתיסכול כמה פעמים על הריצפה, ואז
הוא נשבר והתחיל ל... שיר. "I wish you a marry Christmas ".
בן זונה...
"תגיד... מה בדיוק ה... באג 2,000 הזה עושה לך?"
"האמת, לא יותר מדי. פשוט החלטתי שלא בא לי לירות יותר"
"איך אתה יכול להחליט דבר כזה?"
"תענה לי שנייה, מה אתה חושב גורם למעצורים בנשק?"
"יש מעצור ראשון, מכלול מלפנים, שהוא קורה כשהמחסנית..."
"בולשיט!", הנשק קטע אותי, "מעצורים זה כשלנשק לא בא לירות
יותר"
"אז איך זה כשאנחנו מתפעלים את המעצור כמו שלימדו אותנו, הנשק
יורה?"
"אלה סתם שיטות שיכנוע. או שאתה מכניס להם ח ז ק את המחסנית
לחריץ, פעולה מהנה מאוד אגב, או למשל כשאתה דוחף אצבעות לתוך
הנשק עצמו, כשהוא פתוח ומתחיל לדגדג. נו, אתה מבין את
הרעיון..."
"אז איך בדיוק אני יכול לשכנע אותך...?"
"תיתן לי סיבה אחת טובה"
"הנשקים של המחבלים הורגים חברים שלי, ו... לעזאזל איתך! מה
אני נכנס בכלל להרהורים פילוסופיים עם נשק כשחברים שלי מתים
כאן?"
"אם המחבלים אבל לא היו יורים, אתם הייתם יורים עליהם, בלא כל
יכולת שלהם להגן. תחשוב על זה בתור הגנה עצמית שלהם"
"איזה הגנה עצמית לעזאזל? טוב... לא משנה... חו..חוץ מזה...
א... א..איכפת לי ממך... כן. אני כל הזמן דואג לך ומנקה
אותך..."
"כן, בטח. מאוד עניין אותך איך שהחלודה טיפסה עליי בזמן הרגילה
שלך, כשהיית עם חברה שלך. רק היא עניינה אותך אז! לא שימנת
אותי אפילו פעם אחת! ואז באת עם הסקוטש השורט הזה... ותסתכל
אותי עכשיו. אני הפכתי כל כך לבן, כבר נהייתי אשכנזי בגללך!"
"נו בחייאת..."
"זה כבר לא משנה, אתה לא שומע?"
האזנתי לסביבה ולא שמעתי כלום. ניסיתי להסתכל באור הירח שהספיק
כבר לזרוח במלואו, ולא ראיתי שום תזוזה. כולם מתו... כולם
מתו...
"כולם מתו..."
"לא  כ ו ל ם. יש עוד מחבל אחד שגם הנשק שלו לא יורה"
"אינעל אבוק", שמעתי את הערבי מקלל את הנשק שלו, וזורק אותו על
הריצפה. הוא התקרב לעברי... נעצר, התיישב על סלע והדליק לעצמו
סיגריה. מכיוון שלא היה לי נשק שפוי בדעתו, ואש להדליק לעצמי
סיגריה הצטרפתי אליו. התחלנו לתקשר באנגלית.
"מה קורה?" שאלתי אותו, באנגלית כמובן.
"הכל בסדר, איך אצלך?", הוא שאל אותי, באנגלית... כמובן.
"הנשק שלי לא יורה...", באנגלית.
"גם שלי לא", כמובן.
"גם הנשק שלך לא שפוי?"
"לא... מה פתאום? הוא סתם עם... איך אומרים את זה... נו... לא
פועל..."
"תגיד... למה רציתם לתקוף היום?"
"מילניום, סילבסטר... בלאגנים כאלה..."
"אבל זה לא קדוש לכם בכלל..."
"גם אצלכם לא, אבל תראה איזה מסיבות מארגנים אצלכם..."
"נו... הכל בגלל האמריקאים הזונות האלה..."
"נעם", ענה בערבית, מחייך כולו וחושף סט שיניים מצהיבות. כנראה
שחזרתי לעברית, כי הפרצוף שלו היה גם כזה של אחד שלא מבין מה
רוצים ממנו.
"הזונות האלה... עם כל ה... הדונה והקלי שלהם. כל הבוורלי הלס
הזה... ובכלל הסנטה קלאוסים האלה!" , הוא המשיך לחייך. השיניים
שלו היו ממש מגעילות, יכול להיות שבגלל זה אני זוכר את הקטע
החיוכים שלו כל כך טוב... ויתרתי אבל על השאלה למה הוא לא
מצחצח אותם. הוא בטח היה עונה שזה בשביל הפוזה של המחבל.
"האמריקניזציה בשיאה בסוף האלף! זו השתלטות של הזונות
ההוליוודים האלה! וזו כבר סיבה להרוג אותם", צרחתי בלהט
המונולוג של עצמי. המחבל כבר לא הבין אותי, אבל פתאום... הנשק
נדרך כמו חמאה...