"שברת לי את הלב, יא בת זונה, שברת לי את הלב!" אני מחזיק
תמונה שלה, צועק בחדר שלי.
"אני שונא אותך, אין לך מושג אפילו כמה! מה את מחייכת, תגידי
לי?" אני מתחיל להחזיק את התמונה ממש חזק בין האצבע לאגודל.
"את לא הראשונה, גם לא השניה או השלישית, רק שהפעם יש שינוי קל
בתוכניות. נקמה היא דבר כל כך מתוק. זה לא שעשית משהו ממש נורא
ביחס לאחרות, ממש לא, פשוט זה פעם אחת יותר מידי".
היום היא תבכה.
אני מסתכל במראה פעם אחרונה לראות שאני נראה הכי טוב שאני רק
יכול להראות. מלטף את הסנטר פעם נוספת ומרגיש את היד הקרה שלי
במקום שפעם היה הזקן שהיא כל כך רצתה שאגלח. לאחר כמה דקות אני
ברחוב שלה, הולך הלוך ושוב.
שוב המדרכה השבורה, שוב העציץ היבש והמכונית למכירה.
"ארז?" אני שומע וכמעט קופא במקום. זאת היא, אני יודע גם בלי
להסתובב.
"היי", אני מוציא בקושי, "מה קורה?"
"חוזרת מהעבודה", היא עונה לי.
"איך אצלך? התחלתי חיים חדשים, מאושר". חיוך מאולץ לפני שקר
גדול.
"יש לך מישהי חדשה?" היא שואלת, יודעת את התשובה.
"בערך", אני עונה ויודע שזה רגע האמת. אני מוציא את הארנק
ושולף תמונה.
"זה ירון, הוא לומד איתי במכללה". היא מסתכלת על התמונה שלי
ושל ירון מתנשקים בטיול לצפון, שתויים, אחרי שקיבלתי "חובה"
להתנשק עם מישהו מהחבר'ה.
"אני חושב שאני מאוהב". אני מחפש את הדמעה הראשונה בעיניים
שלה.
היא מסתכלת עלי לרגע, הולכת הצידה ומתחילה להקיא.
לא מה שציפיתי בדיוק אבל גם משהו. |