היא נכנסה בשקט.
החדר היה חשוך וצללים כהים של רהיטים כבדים היו הדבר היחיד
שניתן היה לראות בו.
היא נזהרה שלא להיתקל בשום דבר, שלא להעיר אותו כדי שלא יוכל
לעצור אותה לפני.
צעדיה היו קטנים ומהוססים, כאילו היא לא בטוחה במה שהיא עומדת
לעשות, כאילו מכריחים אותה לעשות את זה.
כאילו?
היא נזכרה בצעקות שלו, בכעס שלו עליה, כאילו היא מביישת את
כבוד המשפחה, כאילו היא מביישת את כבודו, כאילו שזה לא בסדר
שיש לה חיים אחרים, שזה לא בסדר שהיא שמחה מידי פעם, שיש לה
חברים ואנשים שאוהבים אותה, אוהבים באמת. כאילו זה לא בסדר
שהיא חיה.
היא איבדה כיוון, איבדה ריכוז ונתקלה באחד הרהיטים הכבדים,
נראה היה לה שזה היה השולחן אך היא לא היתה בטוחה בכך בשל
החושך. היא המשיכה בצעדיה השקטים והקטנים, מתקרבת למיטתו.
פתאום האור נדלק ועיניה כמו סומאו בשניה. היא מיהרה להסתתר
מאחורי אותו שולחן שכנראה וניתקלה בו קודם והביטה בו.
שיער השיבה שלו שהחל לקבל את צבעו לפני מספר חודשיים נראה לה
מדובלל ומבולגן.
פניו המקומטים שתמיד היו נעימים למראה נראו לה כעת כקמטי אדם
שעומד לאבד את חייו.
הוא קם לשירותים והיא נשמה לרווחה לרגע, בודקת שהיא נמצאת במצב
בו באמת לא יוכל לראות אותה, ולאחר מכן, כשסידרה את מחבואה רק
קיוותה שיחזור מהר וילך לישון כדי שתוכל לעשות את זה וללכת.
הזמן נראה לה כנצח למרות שחיכתה לו רק חמש דקות.
אחרי חמש דקות כשיצא משם נראה כחוכך בדעתו אם לגשת למגירת
השולחן ולהוציא משם דבר מה. היא נשאה בליבה תפילה שיוותר על כך
וכנראה שמישהו למעלה בכל זאת אוהב אותה כי בקשתה נענתה.
היא חיכתה כמעט שעה עד ששמעה את נחירותיו הכבדות במשך זמן
משכנע כך שהיתה בטוחה שהוא ישן.
בשקט ובזהירות גדולים ממקודם ניגשה למיטתו. היא הביטה עליו
מוקסמת ממראו כשישן, ממש כמו תינוק קטן.
היא הביטה עליו, ולא ראתה את כל אותן הזוועות שחוותה בגללו
והשאירו כתם שחור וגדול בליבה.
היא הכניסה את ידה לכיסה, מתכוננת לשלוף אותו ולסיים הכל, אך
משום מה משהו עצר בעדה מלעשות זאת. אולי זאת אותה פשטות נדירה
שראתה אותו בה, אותה פשטות שעפפה אותו בזמן שישן.
ראשה החל לכאוב והיא לא ידעה כמה זמן עמדה שם, מביטה בו, בוחנת
את הצד החדש הזה שנגלה אליה, ותוך כדי כך חוכחת בדעתה האם באמת
כדאי לה לעשות זאת.
אחרי אותו זמן לא ידוע הבינה כי היא הייתה חייבת לעשות זאת
מזמן, ובתנועה מהירה שלפה אותו מכיסה ותוך כדי מילמלה כמה
מילות פרידה לאיש הזה שגידל אותה במשך 17 שנה. אחר כך היא
מיהרה לצאת מהחדר, משאירה אחריה מכתב שמסביר למה עזבה את
הבית.
מכתב אחד, זה כל מה שנשאר לו ממנה, מכתב וכמה תמונות ישנות
מילדותה וחוץ מזה?רק זיכרון ישן, וקצת צער, חרטה ואשמה על זה
שלא שם לב איך הוא מאבד אותה, לאט אבל בטוח.