נמאס לי מחוסר האונים הזה,
מהפגיעות ומהכעס המצטבר.
נמאס כשאנשים לוחצים עד זוב דם
על נקודות התורפה שלי.
נמאס לי מהפתיחות שלי,
ומקצת הטוב שיש בי
שתמיד חוזר ושובר את רוחי.

כל כך קל לקבל.
כל כך קשה להיות אני.
אנשים מנצלים את האופי
וגורמים לי להרגיש כל כך מכוערת
מבחוץ ומבפנים,
עד שמה נשאר לי בכלל?

אפילו לבכות מול עצמי אני מפחדת.

כל הזמן צריכה להתגבר, לקבל, להתגמש,
ובשביל מי?

כולכם רק פוגעים בי.
אף אחד לא באמת אוהב.

הנקודה היחידה הבהירה בחיי
אותה אני אוהבת - רוצה לשבור אותה
בכל פעם שאתם מכאיבים לי - שתראו ותפגעו גם!
לסלק ולהסתלק - איני מתאימה בשם מקום
אבל מפחדת להתקדם ולהמחיש במעשים.

תמיד יש חכמים ממני,
תמיש יש יפים יותר.
תמיד יש מצחיקים יותר,
תמיד יש מאושרים יותר.

תמיד יש להם יותר חברים,

תמיד הם פחות פגיעים.

תמיד הם יוצאים בסדר...

ואני שתמיד לא הכי
ולא מוצאת את השביל שלי,
רוצה להתגבר על כולכם
ולהיות תמיד, או רק קצת, יותר מכם!