היא היתה הבנאדם עם הכי פחות טאקט שהכרתי,היא יכלה לעבור ליד
זוג שנראה הכי מאושר בעולם ולשאול אותה פתאום-"שהוא מחרבן,זה
משמיע רעש?הוא מרים את האסלה ולא מחזיר?"
אני יכול להישבע שהיו לפחות עשרים זוגות שנפרדו בגללה לנצח
כולל כמה ריבים בתוך משפחות שלא נסלחו לעולם.
אני אהבתי אותה למרות הכל ,אני דיי הובכתי מכל העניין הזה של
הטאקט אבל החלטתי לתת לה הזדמנות, למי אין איזה שהם
חסרונות?!.
ככל שהזמן עבר ראיתי שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום,היא היתה
הורסת כל בילוי וכל חלקה טובה בנפש שלי -שדיי התעצבנה מכל
העניין שהיא צריכה לחזור למגירה שלה כל פעם שהגברת מדברת.
מיכוון שגם אני דיי התבאסתי מכל הסיפור החלטתי שאני גומר איתה

,יום אחד שקמנו והיא הלכה כהרגלה לעשות קפה באתי אליה בשקט
כולי מושפל,תראי אני חושב שכדאי שנפסיק...כי ..נו את יודעת-
,היא לא ידעה -בכי היסטרי כזה לא שמעו מאז ...מאז ...לא
יודע...
בכל אופן זה היה מסוג הדברים שפשוט מוציא אותי מדעתי ,לקחתי את
הדברים בשקט והלכתי,פשוט הלכתי,עברתי כבר את כיכר דיזנגוף בלי
מבט אחד אחורה,פתאום שמעתי צרחה נוראית,חשבתי שמינימום העולם
מתמוטט,ואז ראיתי אותה רצה אלי "יואב חכה שניה" היא חייכה את
החיוך הממזרי הזה שלה ואמרה לי בטון מתנשא טיפה-אני אוהבת אותך
יואבי אתה בטוח יודע את זה למרות שאתה מחרבן ברעש ולא מחזיר את
האסלה  ופותח את הקוט'ג ומחזיר אותו ריק ,למרות הכל יואבי- אני
אוהבת אותך.
עמדתי המום באמצע הכיכר -משאיר את הקוט'ג ?! אמרתי במין חיוך
של הלם-השפיות היחידה שנשארה לי -צחקנו כל כך באותו יום.
ומאז אנחנו ביחד ,אני וחסרת הטאקט שלי -למרות שאני מחרבן
ברעש.