עד גיל 18 ציון היה בחור רגיל מן השורה, תלמיד סביר ספורטאי לא
רע בכלל ואפילו הלך לו עם הבנות מדי פעם. בגיל 18 כמו שאר
חבריו ציון התגייס לצבא והלך בדרכו של אביו, עבר את כל המיונים
והתקבל לסיירת מט"כל. ובמשך שנתיים וחצי יצר חברויות אמיצות עם
חבריו ליחידה ובילה את זמנו בהגנה על ארצו. הוריו ומשפחתו היו
גאים בבן המוצלח שלהם החייל הקרבי שממשיך את המסורת המשפחתית.

במשך שנתיים וחצי ציון היה חייל מצטיין, תמיד עזר למי שהיה
צריך ואפילו התנדב להישאר מספר שבתות לעזור בתיקון דברים במקום
לצאת הביתה, בנוסף לכל זה לציון היה את מספר ההריגות הגבוה
ביותר ביחידה, המפקדים אפילו הציעו לו לצאת לקורס קצינים
ולחזור לקבע ביחידה.ציון חשב על העניין ברצינות אבל לא הצליח
להחליט אם הוא מעוניין בקריירה צבאית. למרות שהוא אהב להרוג
ערבים ואהב את החברותא והקרבה שהחברים הגו'בניקים שלו לעולם לא
יבינו.

אבל הכל השתנה בלילה שבין יום רביעי לחמישי, ציון יצא למערב די
סטנדרטי עם חבריו ליחידה. הכל עבר בסדר ולא היתה שום היתקלות,
למעשה היה שקט לגמרי, בשלוש וחצי לפנות בוקר תומר המפקד החליט
שמספיק והורה על חזרה לבסיס. בדרך חזרה לג'יפ נמרוד נתקל באבן
גדולה ונפל על שיח קוצני והחל לצעוק בכאב, תומר מפקד היחידה
מהר הרים אותו ושם לו יד על הפה שישתוק, הרי בכל זאת אנחנו
עמוק בתוך שטח אויב  והחבר הכי טוב שלנו זה השקט.

ירדנו כולם לרצפה וחיכינו כמה דקות בכדי לוודא שאף גורם עוין
לא שמע את הזקעות של נמרוד. לאחר מספר דקות תומר אמר יאאלה
בואו נתחפף מפה ודפק מבט רצחני בנמרוד ששכב על החול מובך דואב
וכואב. ציון קם ראשון לבדוק את השטח ולראות שפנוי, הביט שמאלה
ימינה קדימה אחורה במשקפת ראיית לילה שלו וסימן שהכל פנוי
ואפשר להתחיל להתקדם.

בעודו נותן את סימן ה OK לקום נשמעה שריקה וציון נפל על החול
ללא תזוזה. תומר צעק אש אש אש חסלו את הבני זונות, כולם התחילו
לירות כמו מטורפים לכל הכיוונים.

אף אחד לא היה בטוח מאיפה הגיעה הירייה אבל זה לא היה משנה
כולם ירו, ירו יותר בשדים האישיים שלהם מאשר מביורה המסתורי.
לאחר דקות ספורות תומר סימן לכולם להפסיק וזחל אל ציון לבדוק
מה מצבו ובנתיים נתן פקודה לאלכס לעלות על הקשר ולהזמין חילוץ
ע כ ש י ו!.

לא עברו 10 דקות ורעש מסוקים החריש את דממת הלילה ופצצות תאורה
האירו את האפלה. לא רחוק מהחולייה נחת מסוק ויצאו ממנו
פרמדיקים עם אלונקה העמיסו את ציון וסימנו לכולם לעלות. לאחר
שעלה המסוק לאוויר שלושה קוברות החלו לרסס את כל השטח למטה
מאדים בשר אבן וחול. כל הדרך לבית החולים הפרמדיקים ניסו לייצב
את מצבו של ציון שהיה מחוסר הכרה. כולנו ישבנו בשקט מוחלט
ובהינו בהם חוץ מנמרוד שלא היה מסוגל להסתכל ובהה אל תוך הלילה
השחור.

אחרי משהו כמו 10 דקות  שתמיד אומרים שבמקרים כאלו נראות כמו
נצח אבל לא, זה נראה בדיוק כמו 10 דקות. נחתנו על הגג של בית
החולים, על הגג כבר חיכו מלא אנשים שישר העבירו את ציון למעיין
מיטה עם גלגלים ונעלמו במעלית, לא יכולתי שלא להתרשם מהיעילות
והזריזות שאין ספק יכולים להיות ההבדל בין חיים למוות, טוב בטח
היה להם מלא הזדמנויות להתאמן עם כל הפיגועים הארורים האלו
שמאכילים אותנו הפאקינג ערבושים.

נשארנו קפואים במסוק עד שהטייס גירש אותנו בעדינות,אמר שהוא
חייב לחזור לבסיס  ושכבר קוראים לו בקשר. ירדנו מהמסוק ועשינו
את דרכינו אל תוך בית החולים.הכל נראה בהילוך איטי ממש כאילו
קטע הזוי בסרט אימה סוג ז.

אחרי מספר בירורים נודע לנו שציון בטיפול נמרץ בחדר הניתוח
והמצב לא טוב. התיישבנו באזור ההמתנה בשקט מזוויע, כל אחד
במחשבותיו חוץ מתומר שהתרוצץ כמו סהרורי דיבר בפאלפון עם
היחידה ושיגע את
פקידת הקבלה בניסיון לברר כל 2 דקות מה מצבו של ציון. פעם
ראשונה שיצא לי לראות את תומר לא בשליטה מלאה, תמיד הוא היה
בטוח בעצמו עד כדי כך שגם אנחנו נסחפנו אחריו בתחושת הביטחון
וההנהגה שלו, היה בזה משהו שגרם לי להרגיש שהדברים לא ישובו
להיות כמו פעם. אחרי משהו כמו חצי שעה התחילו להגיע חבר'ה
מהיחידה התחבקנו ורובנו בכינו. ומצאנו נחמה זה בזה, אפילו הגיע
סוויסה הרב של היחידה וכינס את כולנו בתפילה לשלומו של ציון
וניסה לנחם אותנו שאלוקים שומר עליו כי הוא גיבור ישראל ולא
יכול להיות שהוא ככה סתם ימות בגלל טעות כזו טיפשית. וככה
השעות עברו להם וישבנו ושתקנו ישבנו ובכינו ישבנו וקיללנו את
הערבים המזדיינים האלה, ורק נמרוד ישב ובהה באיזו נקודה לא
ברורה ושתק.

איפה שהוא באזור שעות הצהריים המוקדמות יצא רופא בלבוש של מנתח
כולו מלא בדם ונעמד מולנו."אההה לצערי הרב לא הצלחנו לייצב את
מצבו והנזק שנגרם מהירייה היה עצום נפגעו איברים חיוניים
ואיבדנו אותו על שולחן הניתוחים. תנחומי הכנים", אמר והלך
בחזרה לטיפול נמרץ.

ישבנו כולנו המומים עוד לא הספקנו לעכל את רוע הבשורה, השקט
הנוראי הזה חלחל כאילו לבש צורה גדולה ומפחידה, רציתי לצעוק
לקלל לבכות אבל לא הצלחתי להוציא הגה, ישבתי בין כולם משותק,
המום וכואב. הראשון שהגיב היה תומר שקפץ על סוויסה תפס אותו
ניער אותו בחוזקה וצעק איפה האלוהים שלך עכשיו איפה האלוהים
הארור שלך עכשיו!.

סוויסה המסכן לא ידע איך להגיב ולא התנגד לטלטוליו העזים של
תומר, עברה לדעתי חצי שעה שישבנו שם בשקט כמעט מוחלט חוץ
מקולות בכי פה ושם, ואז הגיעו ההורים של ציון ושתי האחיות שלו,
זחלו במעלה המדרגות כאילו אם לא יגיעו לטיפול הנמרץ אז ציון לא
באמת מת והכל אי הבנה אחת גדולה ואומללה.

כולנו בהינו בהם בעניים דומעות וכל מי שעוד לא הספיק לבכות
התחיל להתייפח, ואפילו מפקד היחידה איבד את ההבעה הקפואה שסיגל
לעצמו. תומר ניגש אל אמא של ציון חיבק אותה בכוח רב בכה וביקש
סליחה שהוא לא שמר מספיק טוב על הילד שלה, נאלצנו לקלף אותו
כמעט בכוח מאמא של ציון שנראה כאילו עומדת לקרוס כל רגע ונתמכה
בשני בנותיה.

המשפחה של ציון נבלעו בדלתות הגדולות לתוך הטיפול הנמרץ, לראות
בפעם האחרונה את גאוות המשפחה. נשארנו לשבת שם בשתיקה לא ממש
יודעים מה עכשיו, התשובה לא הגיעה, לא תומר ולא מפקד היחידה
נראו כאילו הם בעצמם יודעים מה עכשיו.

את השקט וחוסר הידיעה שבר נמרוד שלאחר שעות של בהייה באוויר
ושקט מוחלט קם תפס את המ"ג שלו ולקח את המפתחות של ההאמר
מהשולחן, אמר: "הבני זונות האלו הולכים לשלם ובגדול" והתחיל
ללכת לכיוון היציאה במהירות עם מבט של טירוף בעניים. אני תומר
ניר ואלכס קפצנו והתחלנו לרוץ אחריו.

עד שהצלחנו להדביק אותו נמרוד היה כבר במושב הנהג של ההאמר,
תומר צעק לו לעצור, נמרוד כיבה את המנוע והסתכל עלינו במבט
שממש הפחיד אותי, "לאן נראה לך שאתה הולך במצבך הא?" שאל תומר
כמעט בצעקה, "אני הולך לנקום", סינן נמרוד מבין שיניו והתניע
שוב את ההאמר. בלית ברירה קפצנו על ההאמר, לא יכלנו להרשות
לנמרוד להיות עכשיו לבד, מי יודע מה הוא מסוגל לעשות לעצמו או
לאחרים.

נמרוד כמעט בהתעלמות מחולטת מאיתנו פתח בדהרה מטורפת, כמעט
דורס אנשים על ימין ועל שמאל. לאחר 3 דקות של נסיעה - התקרבנו
במהירות מטורפת לעבר מחסום  צהלי המוביל למספר כפרים ערביים
שבאיזור, החיילים במחסום קלטו את ההאמר השועט והספיקו להרים את
השער לפני שריסקנו אותו לאלפי רסיסים.

כל הדרך ניסינו להרגיע את נמרוד ולשכנע אותו לעצור, אבל לא
נראה לי שהוא שמע אותנו בכלל. למען האמת שהבנתי לאן אנחנו
הולכים להגיע עוד רגע, את מקומה של הבהלה תפס פחד מאוד מוחשי
וסמיך. עוד רגע אנחנו  חמישה חיילים הולכים להיות באמצע פאקינג
מחנה פליטים אלים לבדינו ללא גיבוי.

כמוני גם לשאר החברה נפל האסימון וכולם דרכו את נשקם, אלכס
ניסה להגיע אל מכשיר הקשר להודיע מה קורה ולהזעיק כוחות
שיוציאו אותנו החוצה. פתאום תומר חטף את מכשיר הקשר לפני שאלכס
הצליח להגיע אליו וזרק אותו החוצה מההאמר.

והסתובב אלינו עם מבט מאוד דומה למבט המטורף של נמרוד ואמר
בקול שקט ונחוש: "נמרוד צודק, הבני זונות האלו רצחו את ציון
והם צריכים לשלם על זה". עד היום אני לא ממש יכול להסביר את זה
אבל דבריו של תומר נשמעו הגיוניים ושוב תומר היה אסרטיבי וסוחף
ואנחנו אחריו עד הסוף מבלי לשאול שאלות.

נמרוד עצר את הרכב במרכז המחנה, משכנו המון תשומת לב בדרך לכאן
ונוצרה התקהלות גדולה  של ערבושים, גברים נשים וילדים. קפצנו
החוצה עם נשק דרוך ומוכנים לפעולה ממש כמו שלימדו אותנו באמת,
בלי כל הבירוקרטיה והפוליטיקה שיפריעו לנו לעשות את מה שאנחנו
באמת יודעים לעשות הכי טוב בעולם.

תומר שלף רימון וסימן לנו לעשות את אותו הדבר, בזה לאחר זה
נשמעו צלילי שליפת הנצרות. "ציון זה בשבילך אחי היקר", נשמע
קולו של תומר בשאגה, ו5 רימונים עשו את דרכם אל הקהל הצפוף.
עוד לפני פיצוץ הרימונים ולפני שהקהל הבין מה קורה פתחנו באש,
מקצצים בשר ומפוררים עצמות.

את רעש צרחות האימה החריש פיצוץ הרימונים, חלקי גברים נשים וטף
התעופפו באוויר יוצרים מסך של עשן דם וחלקי גופות. ריח הבשר
החרוך התפשט באוויר מחניק ומבחיל. המשכנו לירות עד שנגמרה
התחמושת, עמדנו בשלולית דם בוהים בטבח שיצרנו ספק בסיפוק ספק
באימה.

"טוב יאאלה זזנו מפה", אמר תומר וסימן לנו לעלות על ההאמר,
הפעם הוא ישב מאחורי ההגה, מוביל את ההאמר בין ההריסות בדרך
החוצה, בדרך חזרה לא יכלנו לעבור שוב במחסום מכיוון שבטח יצאה
כבר הודעה על ירי כבד וכוחות גדולים בדרך פנימה, אז עשינו
עיקופון ויצאנו דרך השטח ומשם הדרך לבסיס היתה קצרה.

שהגענו לבסיס תומר הוביל אותנו את חדר הישיבות ושם לאחר וידוא
פרטיות  אמר לנו שהוא מאוד גאה בנו ושהוא בטוח שציון תומך בנו
מלמעלה ושמח על הנקמה שלנו. אלכס אמר שאולי הגזמנו ושאין סיכוי
שלא יתפסו אותנו, תומר הרגיע את  אלכס ושוב הצליח לסחוף אותנו
וגרם לנו להבין שמה שעשינו זה היה רק טוב ושאנחנו גיבורים.
ויכולתי להישבע שציון איתנו בחדר מבסוט מהעבודה שלנו.

אני חייב להודות שלאחר השיחה באמת יצאנו בהרגשה טובה בהרגשה
שבאמת אנחנו עשינו את מה שכולם היו מתים לעשות, רק אין להם את
הביצים לעשות את זה. כן ואפילו הרגשת גאווה היתה שם. בערב
ראינו בחדשות דיווח על העבודה שלנו, ולאחר ששמענו שהערכה  היא
שזה היה  עימות בין אירגוני טרור ירד המתח סופית והגאוה הכתה
בפול עוצמה.

למחרת נסענו כל היחידה ללוויה של ציון, חיבקנו בכינו התאבלנו
אבל ידענו בתוך ליבנו שהחשבון הוסדר וציון פה איתנו כמעט מוחשי
ותומך כמו שהיה תומך כשהיה בחיים. לאחר מכן בבית של ציון
חיבקנו חזק את המשפחה שלו והבטחנו שציון לעולם ישאר חלק מאיתנו
ושהוא ההשראה והכיוון שלנו.


את הדרך חזרה הקדשנו לתכנון המבצע הבא של החמישיה.