לילה. על השידה בצד שלו יש אגרטל עם מה שהיה פעם פרח. על השידה
בצד שלה אין כלום. היא שוכבת במיטה קרה. הרוח עושה דרכה מהחלון
הפתוח אל גבה החשוף. קר לה בגב. איפה הוא?
העיניים שלו מחייכות אליה לרגע קצר והיא נרדמת. היא יודעת שהיא
תחלום טוב הלילה. היד הבטוחה שלו מחבקת אותה חיבוק רופף אבל
דרוך, ערני לכל רע שהיא יכולה לחלום עליו. מוכנה להגן, מוכנה
להלחם, היד שלו מוכנה גם למות בשבילה.
הנשימות שלו מכתיבות לה קצב לחלום. פנימה. החוצה. באיטיות.
בשלווה.
היא תחלום טוב הלילה.
העיניים שלה מחזירות חיוך לרגע קצר והנה היא נרדמת. כמה היא
יפה עם עיניים סגורות. יופי אחר לגמרי מהזמן בו עיניה פקוחות.
וכמה היא יפה עם עיניים פקוחות.
הגוף שלה שקוע בתוך חיבוקו בבטחה, כאילו מניח ללא ספק שייתפס
אם ייפול.
הנשימות שלה עוקבות אחרי שלו בקצב מדוייק. פנימה. החוצה.
הנשימות שלו מובילות את הריקוד ושלה נסחפות אחרי המוסיקה.
היא תחלום טוב הלילה.
בוקר. הריסים מסרבים להרפות אחד מהשני, עוד מאמץ עפעף נוסף
והיא מתעוררת. רוח קרה עושה דרכה מהחלון הפתוח אל גבה החשוף.
קר לה בגב. איפה הוא?
היא מסתובבת רק כדי למצוא את הצד שלו במיטה ריק.
הפרח שעל השידה יבש. צריך להפטר מהאגרטל. אם הוא יבש, מה הטעם
באגרטל. אם הוא נבל, מה הטעם בזכרון?