מחזיקות את הרגע
בקצות אצבעותינו.

מחזיקות את הנשימה.

שלא נבזבז שום
רגע מיותר.


אני אוחזת בעורך,
מקפיאה את תנועתי

אוחזת;
ומשחררת.


התחלנו לנשום באותו הקצב.


הלבבות שלנו
תמימים שכמותם;

הבינו מה קורה
והצטרפו למשחק.

הדופק דוהר.
הראש מסתחרר.


נגיעות של אור מציצות
מעבר לשמיכה.

מזכירות שהגיע
הבוקר.

החלטנו לא להאמין
יותר במושג "זמן".


נעלתי
את המזוודה.

סגרתי את הדלת.

השתקתי
כל ספק.

אך עדיין
רוצה

לחזור.

אל החום.
אל המבט.

ואל אותה
הבנה

חרישית.