אני לא יודעת אם שמתם לב אבל הדבר שמפריד בין השדרנים שלנו
לשדרנים בארצות אחרות בעולם הוא שהשדרנים שלנו יודעים לאלתר,
הם יודעים לעבוד במצבי לחץ, מצבי מצוקה, מצבים בהם כל הארץ
נמצאת בשוק אבל לא הם, הם ממשיכים הלאה מקריאים את הנכתב בדף,
מודיעים את הדיווחים האחרונים שנמסרו להם בדחיפות באוזניה.
השדרנים שלנו מוכנים להפתעות. אבל לא רק השדרנים הם אלה
שמוכנים להפתעות גם אנחנו מוכנים להן.
לפני חודש בערך נסעתי באוטובוס לירושלים, לא, הוא לא התפוצץ
אבל חברתי שישבה לידי סיפרה לי שעשו ניסוי. מטרת הניסוי הייתה
לבחון את רמת הפשיעה בארצות שונות במוקדים חשובים ומפורסמים
כגון ניו יורק, מוסקבה הודו וכו'. התוצאות היו מעניינות ביותר:
במוסקבה, להפתעתי, גנבו את התיק יותר מהר מבניו יורק, בהודו
התיק פשוט נזנח ובישראל? בישראל פשוט פוצצו אותו!
כאשר האוטובוס שלנו עצר כל הכיתה ירדה לפתח מוזיאון ירושלים.
נכנסנו למוזיאון, עברנו במה שעשה רושם כגלאי מתכות והמשכנו
למקום פתוח ויפיפה של מוזיאון ירושלים. מההר שהמוזיאון ממוקם
עליו ניתן היה לראות למרחקים רבים. הנוף היה ירוק והשתלב בצורה
פסטורלית עם המים שזרמו לצד השביל. עלינו במדרגות ועם כל עליה
הרגשתי התרוממות רוח.
אני זוכרת שנשמתי נשימה עמוקה פנימה ורק אז שמתי לב עד כמה
אנחנו לא נושמים בעיר. בעיר בכבישים הסואנים מלאי העשן אי אפשר
לנשום עמוק מפאת הסכנה להיחנק או לפחות להשתעל כמה פעמים טובות
אז אנחנו לא נושמים עמוק אלא נשימות קטנות כאלה ורבות. אפילו
הנשימות ממהרות אל יעד בלתי ידוע כשהן בעיר.
הנושא של הביקור במוזיאון היה שילוב של תקשורת או אמצעי תקשורת
עם אומנות. מרבית הזמן ריחפתי לי באזור נהנית מהנוף אבל ההנאה
שלי נפסקה כאשר נכנסנו לחדר גדול וכמעה חשוך. כשנכנסנו נדלקה
טלוויזיה בחלק הפנימי של החדר. בטלוויזיה ניתן היה לראות לב
אמיתי שדופק בקצב קבוע כל כך שבשלב מסוים הוא התחיל להישמע כמו
תקתוק של שעון או פצצה. לטלוויזיה היה מחובר מיתר משני צדדיו.
המיתר הראשון שכיוונו היה כלפינו קישר את הלב עם מתקן קטן של
מים, בו המים היו בזרימה מתמדת ואילו המיתר השני קישר את הלב
עם ספר. המדריכה הציע לתלמידים לבוא ולנסות לגעת במיתר אבל אני
רק עמדתי מהצד מסתכלת על המיתר מפיק צלילים עדינים מרגיעים.
התחלתי להתרגל לדפיקות הלב המהירות ונשמתי בצורה אחידה
ונינוחה. הרגשתי שאני נמצאת במקום מסתור נעים בחדר מוגן המואר
באור מעומעם ובו הכל פשוט ורגוע.
"איתי מה אתה עושה?!?!?!" צרחה פילחה את האוויר. הספר ניתק
מהמיתר והטלוויזיה נכבתה. המדריכה הפכה לפקעת עצבים מרוב לחץ
היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה היא רצה החוצה וביקשה מאחד
השומרים לקרוא למישהי שתבוא לעזרתנו. בינתיים המורות המלוות
פינו אותנו מהחדר וכולנו צעדנו המומים מהבלגן במקום כל כך שקט.
עלינו על האוטובוס ונסענו בחזרה לבית הספר.
בקיוסק בית הספר ראינו דיווח חדשות על פיגוע. השדרנים דיברו
בלשון רצופה ונכונה ואני רק גמגמתי משהו לחברתי ושאלתי אותה את
השאלה הפשוטה: איפה יש ביטחון? פה אין לי הערבים יאכלו אותי
ובגולה אין לי הגויים יאכלו אותי. מה אני צריכה לעשות בשביל
שיהיה לי ביטחון? לאן ללכת?
הביתה, אני הלכתי הביתה. דבר אחד שמיחד ומשותף לכולנו הוא
שאנחנו תמיד חוזרים הביתה. בין אם אנחנו אוהבים את הבית ובין
אם לא אנחנו תמיד חוזרים אליו, הוא הרגל מגונה שלנו שאי אפשר
להיפטר ממנו. אם זיכרוני אינו מטעה אותי פעם לא הייתה לי כמיהה
חזקה כל כך לחזור הביתה: אהבתי להסתובב ברחובות, בשכונה עם
חברתי להמציא לנו עולם משלנו עם משחקים משלנו או ללכת אליה
הביתה. זה לא שהבית שלי היה נורא ההפך הוא הנכון היה בו כל מה
שנפשה של ילדה צריכה אבל לא נפשי שלי שלא הייתה ככל הנפשות.
אני עדין תוהה לאן הסיפור/ מונולוג הזה מתקדם. אני מרגישה שהוא
הולך סחור, סחור סביב הנקודה שאני כל כך רוצה להעביר אבל ידי
קצרה מכך. האירוניה היא רבותיי שזוהי תמצית חיי אני בחיפוש
מתמיד אחר משהו, אני מרגישה כל כך קרובה אליו, תמיד קרובה.
ותהיתי, אם אני לא מרגישה מדי פעם קרובה יותר ומדי פעם קרובה
פחות הרי שההתקדמות שלי היא לא בקו ישר. וברור שאני לא עומדת
במקום משום שאני מרגישה שאני מתקדמת, שאני זזה. ואם אני זזה
אבל נשארת באותו מרחק ממטרתי אז אני נעה במעגל. ואני נידונה
לנוע כך לנצח הרי המעגל הוא אין סופי.
ובגילי רבותיי הכל מואץ והמעגל שלי מתחיל להסתובב מהר יותר
ומהר יותר, הגוף שלי מסתובב ומסתובב אבל עיני מקובעות למקומן
מסתכלות על הנעשה בזוועה מנסות לעכל את המתרחש. וככל שהמעגל
שלי נע מהר יותר גם אני איתו ועוד מעט...
הכל נופל, קורס, מתנפץ, כולם נפצעים, נהרגים או פשוט נמצאים
תחת הלם. הכל שברים הריסות על גבי הריסות וגם אני הרוסה, שבורה
עוד קצת ונשברת ברוחי נזכרת במוזיאון ירושלים ברוח המנשבת שם
באוויר הצח והכל היה טוב לפני שנקרע המיתר.
מילים ששזורות בלשונם של השדרנים ואט אט גם בלשוננו.
בעולם מתרחשים שינויים והשדרנים שלאחרונה החלו לגמגם אפילו הם
בטלוויזיה שלהם בתוך המסגרת שלהם ואולי גם הם עומדים עכשיו
להתפוצץ ביחד עם הטלוויזיה ואז זכוכיות ושברי מתכת יעופו לכל
הכיוונים, אולי יפגעו בי?
תם ולא נשלם |
