New Stage - Go To Main Page

גבי רווח
/
הקוף

1990, בית הספר הטכני של חיל האויר

פרולוג
היה זה שיעור משעמם. למעשה - מרדים. משמאלי החלו להשמע
נחירותיו של חברי למחלקה, שלמרות העובדה, שהוא ישב בשורה
הראשונה, הוא לא חשב שיהיה זה חוסר נימוס להרדם מול המרצה, וכל
שכן לנחור. למרות זאת, המרצה לא התייחס לעניין, או שהיה בעצמו
רדום מכדי לשים לב, ולכן לא העיר לו כלל. אני, לעומת זאת,
נאבקתי בחבלי השינה המאיימים, שכן אני דווקא כן חשבתי זאת
לחוסר נימוס - ויתרה מזאת - אני גם ישבתי ממש מול המרצה. על
מנת לא להכשל במשימה, בחרתי להעסיק את עצמי במשהו מעורר.
החלטתי לכתוב סיפור. לא היתה זו החלטה מהפכנית או מיוחדת
עבורי, למעט העובדה שהפעם גמרתי אומר ביני לבין עצמי, שיהיה זה
סיפור שגם אסיים, שלא כעשרות סיפורים, המשתרעים לעיתים על פני
דפים רבים וצפופים,  ואף לא אחד מהם זכיתי לסיים עד תום (או
אולי - אף אחד מהם לא זכה להכתב עד תום?).
החלטתי שכדי שכדי שאצליח לסיימו בזמן קצר, על הסיפור להכתב על
פני מספר ידוע של דפים. הקצבתי לעצמי דף בודד של מחברת משובצת.

התרכזתי.
תמונה: יער טרופי ירוק, שוקק חיים ועבות...

הקוף
המטפס העבות היה אחוז היטב בקיר המסויד הישן, שנראה בזכותו עבה
ובעל עצמה שלמעשה אבדה לו עשרות שנים קודם לכן. הקיר הזה, היה
הקיר היחידי שעוד עמד כולו על תילו, מבין ארבעת הכתלים של מה
שהיה פעם בית קטן, בתוככי היער הגדול, מרוחק מכל ישוב אנושי.
שאר הכתלים והתקרה היו שבורים, ושרידיהם היו פזורים סביב,
מכוסים איזוב, טחב ועשבים. הרצפה היפה היתה הדבר היחידי שנשאר
שלם. מלבד השריטות הרבות במשטח היצוק והצבוע שהווה את הרצפה,
ושפשופים וכתמים בצבעים הרבים, שהיוו ציור של נהר בשדה בהיר,
הרצפה לא נפגמה כלל.
חיות רבות היו פוקדות את המקום, ומשאירות בו את רישומיהן
הטבעיים - קווצות פרווה, שרידי טרף, הפרשות ומיני דברים כגון
אלה. הפעם באה למקום חיה מסוג שונה לחלוטין. חיה שמעולם לא
נראתה כמותה ביער. חיה שמעולם נראתה כמותה על פני האדמה הזאת.
היתה זו חיה הולכת על שתיים, אולם היא לא היתה בדיוק אדם, או
קוף, או גורילה. היא אמנם הזכירה גורילה בגופה, אולם פניה היו
פנים מוזרים לחלוטין - נטולי שיער ובעלי בליטות משונות, לא
אחידות.
היתה זו גורילה ממין זכר, שעקב שגיאה גנטית, העניק לה הטבע
אינטליגנציה גבוהה ביותר. לו היתה אינטליגנציה שכזו מוענקת
לאדם, אותו אדם היה נחשב לאחד הגאונים שבגאונים שקמו בהסטוריה
המוכרת, אם לא הגאון הגדול ביותר מכולם.
היו ליצור עיוותים גופניים בולטים: גופו היה מצומק יחסית, וגב,
שנטה על צידו באופן קבוע. עיוותים אלה, גרמו לכך שאימו נטשה
אותו לאחר הלידה - דבר שגרם לו לגדול ללא חברת בני גזעו,
כמעט.
גם האינסטינקטים הטבעיים שהיו לשאר הגורילות, היו אצלו מפותחים
פחות - דבר שהקשה את שמירת קיומו בראשית. למזלו, הוא אומץ על
ידי גורילה זקנה, ששמרה עליו בקנאות מפני הסכנות הרבות
שבג'ונגל, ובעיקר מפני גורילות אחרות, ששונותו הפריעה להם.
הגורילה הזקנה גדלה אותו עד שכעבור זמן מה מתה, בהשאירה אותו
לבדו. האינטליגנציה שלו סייעה לו מאותו רגע לשרוד... ויותר
מכך. הוא הבין במהרה שתצמח לו תועלת רבה ואף הכרחית, לו יפתח
את גופו כדי שלפחות יחפה על הפגמים הלא ניתנים לתיקון שבו.
הוא עשה כה בחכמה, עד שהפך ליצור בטוח בעצמו, ללא פחדים, חזק
וזריז. היער הפך ביתו ומבצרו ובו התהלך בביטחון ובשלווה. את כל
אשר איווה, הוא השיג. ובקלות. הוא זכה לכבוד ויראה מצד בני
מינו, ומכל החיות שבסביבתו, עד כדי כך, שהיה מסתובב ללא כל פחד
בין חיות הטרף שהיו בטריטורית הלהקה לה היה שייך, כביכול,
מכיוון ששום חיה שהיתה מסוגלת להעריך סיכונים, לא העזה להתגרות
בו בכלל, ולא היתה אף חיה, שהיתה מסוגלת להתמודד איתו, בשל
חכמתו העצומה; הוא הכיר כל חיה ותכסיסיה, כל אחת וחסרונותיה,
ברמה שהיתה רחוקה מלהתפס בכלל אצל חיה, ואפילו, אם משווים, אצל
רוב בני האדם, ולו החריפים ביותר.
עד מהרה, הוא מאס בחיים חסרי אתגר אלה. הוא החל לחקור את הטבע
עצמו. הוא ירד לשורשי החוקים המעצבים את הדברים הבסיסיים
והמובנים-מאליהם בעולמו - גדילת הצמחים, מסילות הכוכבים, השמש,
הלבנה וחילופי העונות. הוא החל לחקור את תכונות החמרים שהיו
בסביבתו, ועד מהרה גילה את האש, על ידי כך שחקר את השפעתו של
ברק שפגע לידו בגזע עץ, בזמן סופה. הוא הבין מיד את הקשר שבין
אש לחום, ולמד עד מהרה להפיק אש בעצמו על ידי חיכוך.
בזמן הזמן, בו חדר למעמקי ההבנה של עולמו, הוא התרחק לגמרי
מחברת בעלי החיים האחרים, שנראו לו נחותים וחסרי ערך לחלוטין.
הוא הרגיש את עצמו כאל, למרות שמעולם לא שמע על כזה, ולא העלה
במחשבתו קיומו של אחד. ברם, הוא האמין שהוא מיוחד ויחידו מסוגו
ביקום כולו.
בשלב מסוים הוא החל לחשוב על הכוכבים כעל גופים מוצקים, שאולי
יש עליהם גם חיים, ואולי כאלה שדומים לו, אולם הוא הפסיק לחשוב
על כך, מכיוון שלא היה לו שום מידע, שהיה יכול לאשר או להכחיש
זאת.
הוא נדד במרחבי היער הגדול, בחיפושיו אחר אינטליגנציה, אולם
לשווא - היער היה כה רחב ידיים...
הוא נשא עייניו השמיימה, והבחין בצפרים. הוא חקר את אופן
מעופן, והבין כי מעוף אינו דבר נשגב כל כך. לאחר עבודה מיגעת
וממושכת, בנה לעצמו זוג כנפיים, מעור אותו עיבד בקפידה, ודאה
מעל למקום הגבוה ביותר שהכיר - מפל מים שנפל מהמצוק, שהיווה עד
אז את קצה היער, ובעבורו - את קצה העולם אותו יכול היה לחקור.
כך קיווה גם לגלות - אולי שם, מעבר, ישנם החיים אותם הוא מחפש.
אולם לשווא. לא היה שום סימן שיחזק את ידיו.
הוא נדד ונדד, ושכח כבר את הסיבה, ופשוט חי את חיי הרגע,
והפסיק להתעניין ולחקור, ורק נדד.
עד שלבסוף הגיע אל שרידי הבית הנטוש.

ההתרגשות שהציפה אותו היתה שקולה לרק לפחד-מוות - רגש אותו
מזמן כבר לא חווה.
הוא חקר את מבנה הבית והצליח לשחזר בדמיונו את צורתו המקורית,
ולפי מסקנותיו, הוא שיער שמבנה גופם של הדיירים היה דומה,
עקרונית, למבנה גופו - גופם של קופים.
הוא בדק את הציור לעומקו. היה זה  דבר חדש ומענין. ציור. הוא
חקר את תוכן הציור. היה בו נהר....ובו...משהו שט - סירה!  והלא
הוא בנה פעם כעין סירה (הוא חצה נחל על גבי גזע עץ שגרר למים
בעצמו)! ואת הנהר הזה שבתמונה - הוא הכיר!
כעת הוא ידע מה לעשות- כיצד למצוא את בני מינו האמיתיים.
הוא הלך לנהר ובעמל הוא בנה רפסודה, הצטייד ויצא להפליג עם
הזרם. ליבו, אחוז תקווה, כמיהה שהקהו את הרגש שהיה כצליל רקע
תמידי - הפחד. כעבור זמן רב בהחלט הוא הגיע לים, שאת קיומו
ניחש כבר בעבר 0 הלא חייב להיות מקום אליו זורמים הנהרות כל,
ומקום ממנו באים ענני הגשם.
הוא נסחף לים. והרפסודה שהפכה כה רעועה כמעט והתפוקקה. לפתע
הוא ראה מולו, מין סירה עצומה. מאוד שונה מהרפסודה שלו ועשוייה
חומר שבוודאי לא היה עץ. מחשבות התרוצצו בראשו: הנה הם! וודאי!
היה להם זמן כה רב, והם כה רבים, וודאי שיוכלו לבנות כאלה
דברים, בקלות!
הוא לא ידע זאת, אבל הייתה זו מיכלית נפט.
הוא התקרב.

מעל סיפון המיכלית הבחין הצופה בקוף מכוער במיוחד על מצבור
עצים צף. הוא החליט לבחון את רמת הקליעה שלו, שלא תורגלה מזה
זמן רב. הוא השאיל מבן זוגו את רובה הצלפים שלו, בעל הכוונת
הטלסקופית, וכוון.
הוא ירה והחטיא. הוא ראה את תנועת ההפתעה המבוהלת של הקוף
המכוער, שנגעה ללבו באנושיותה.
מידת הרחמים גרמה לו להחזיר את הרובה בראש מורכן לבן זוגו.
"אפילו לא קרוב. תראה! " שמע את בן זוגו. הוא רק הספיק להבחין
בתנוחת הירי שלו. היה זה מאוחר מדי, שכן, בן זוגו לא החטיא.

אפילוג
הסיפור, במקור, נכתב בצפיפות רבה על דף אחד של ניר מחברת
משובץ. את הפרולוג כתבתי כשנתיים-שלוש לאחר שכתבתי את הסיפור
עצמו. אז, כמו היום, העדפתי לא לשנות את הסיפור גופו, למעט כמה
מילים. באותו זמן, גם נתתי לסיפור את שמו, "הקוף". למעשה, יחד
עם הפרולוג, נכתב גם אפילוג מעניין. זה לא האפילוג שכתוב פה,
אלא משהו שונה לחלוטין. היה זה ניתוח מאוד מדעי לגבי אלמנטים
שונים בסיפור, כמו ההסתברות ליצירת מוטציה כזו המתוארת, ניתוח
פסיכולוגי-חברתי של הסיטואציה בקונטקסט של היער, ניתוח של
ההתפתחות הפנימית אותה הקוף עובר, על הצמיחה הרב-מישורית שלו
ועוד מיני הגיגים קשורים.
רק מעיון מאוחר בהרבה, ממש בחודש זה, אחד עשר שנים לאחר שנכתב,
נתחוור לי משהו, שעדיין מותיר אותי לא שקט: הקוף הזה, הוא אני.

אבל אני לא גאון.
לעומת זאת, אני גם לא עקום.
אולי בגלל זה, בי לא ירו.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 6/10/01 19:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גבי רווח

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה