דווקא ברגע שכבר שכנעתי את עצמי שעלי לעשות את הדבר הנכון,
לבקש סליחה על מעשיי ללא שום תרוץ עלוב להגנה,
הסליחה מסתבר כבר לא הייתה שווה בפני אף אחד.
מעשיי עינו אותי במשך שבועות והדירו מעיניי שינה,
רדפו אותי כל דקה ברגשות של מצפון מלוכלך.

אנשים באמת צודקים, האמת בהחלט כואבת
אך גם טועים, כי הזמן לא מרפא פצעים.
הוא רק גורם לנו לשכוח כמה הם כואבים,
אבל לעד הם משאירים צלקת.

ידעתי מראש שבמשחק כזה צריך להתלכלך,
אך בכל זאת לבשתי בגדים יפים.
ועכשיו אני זועקת בכל כוחי זאב, זאב
ואף אחד לא בא.
זאב, באמת, באמת...
אבל האמת כבר אינה.