זה גשם, זה גשם.
טפטוף מחורבן
שעוצר לי את הנשימה
בזמן שאני מתבוננת בכל החפצים בבית, שהקור נשאר בתוכם,
ונודף מתוכם,
וגורם להם לחייך חיוכים אלימים ושמורים.
מסעד הכסא - שלט הטלוויזיה, הכרית הענקית -
תוך שניות מזנקים וכובלים ממני חלקים, שכבר נאכלו, אבל נשאר
עוד במה לנעוץ שיניים,
וידיים.
חופשי.
ומה שבאמת מטריד אותי,
הוא לאן כל מה שישאר ילך,
ולא לאן אני אעלם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.