עוד פעם שתיים לפנות בוקר, עוד חלום בלהות, עוד זעה קרה כזאת
על כל הפנים והגוף, עוד פעם העיניים האלה שלה לא נעלמות גם
כשפותחים עיניים. עוד לילה רגיל. כבר יומיים אלכס לא ישנה,
העיניים האלה רדפו אותה יום ולילה, היא חשבה שהיא התגברה על
הילדות שלה לפני שנים.
העיניים האלו היו כל כך מפחידות, לפחות בשבילה, כי היא ידעה מה
העיניים האלו עשו לה, למה היא הפכה בגלל העיניים האלו, ובגלל
עוד עיניים, ועוד שפתיים שדיברו ובגלל עוד ידיים שהיכו אותה
לפני הרבה שנים. הזכרונות הציפו אותה, הכאב העז והרצון לנקום
נחלשו לנוכח הבושה שלה שהיא לא עשתה כלום. היא לא עשתה כלום
היום כמו שלא עשתה כלום לפני שנים. היא רק הסתכלה עליהם בפחד
כמו שהסתכלה לפני שנים. לפחות היום היא לא היתה צריכה לפחד שהם
יזהו אותה ויכו אותה שוב, אבל היא פחדה. היא ידעה שאין סכוי
שיזהו אותה אבל היא לא יכלה להפסיק לפחד. הפחדים והזכרונות
הציפו אותה. היא כבר לא הבדילה מה היה באמת ומה היה משהו
שהמציאה, היא ידעה שכאב לה אז, כאב לה מאוד, כמו שכאב לה עכשו
להיזכר. כל הזכרונות שטושטשו עם הזמן, הכל חזר אליה עכשו. כל
הצחוק שלהם והכאב שלה והכל.
אלכס המשיכה להסתכל בחשיכה, היא הסתכלה סביבה, רואה חושך מוחלט
סביבה, ואז, שוב, העיניים האלו. עיניים שהיא לא ראתה אף פעם
לפני אותם ימים. אותם ארבעה ימים שנאלצה לראות את העיניים האלו
כל יום. עיניים שהיא כל כך שנאה לפני הרבה שנים, כל כך פחדה
מהן, עכשו היא ריחמה עליהן. העיניים ששנאו אותה אז, שלא הכירו
אותה עכשו, וכנראה גם לא זכרו אותה. מי היא היתה בשביל אותן
עיניים? עוד ילדה קטנה ו"רוסיה מסריחה" שהוכתה על פי פקודתן.
העיניים לא זכרו אותה.
אותן עיניים ריקות היו שייכות לאחת הבנות שאלכס זכרה ושנאה
במשך שבע שנים. שבע שנים בשביל ילדה בת ארבע-עשרה זה חצי חיים.
חצי חיים של זכרונות, חצי חיים של פחדים, חצי חיים של רצון
לנקום. זכרונות של ילדות אף פעם לא נשכחים, בעיקר של ילדות כמו
זאת. אלכס חשבה שמזמן כבר התגברה על הפחדים מילדים שירביצו לה,
שיסתכלו עליה, שיירקו לה בפנים. היא לא. עכשו היא ידעה שהיא לא
התגברה וגם לעולם לא תתגבר, עכשו היא ידעה שהיא לעולם לא תעז
לנקום כי העיניים האלה ועוד הרבה זוגות עיניים נוספים לא
זוכרים אותה, לא זוכרים אחרים, לא זוכרים את החיים ההרוסים
שנהרסו בגללם, בגלל הקושי להתגבר. בגלל שאלכס לעולם לא תעז
לנקום כמו שרצתה, היא לא יכלה אפילו לדבר איתם, היא עמדה שם עם
דמעות בעיניים והסתכלה על הילדים ששנאה במשך שנים. היא עמדה שם
והסתכלה עליהם, היא זיהתה כל אחד מהם, אף אחד מהם לא זיהה
אותה. היא לא היתה קיימת בשבילם, אף פעם לא. אז, היא היתה עוד
ילדה שהרביצו לה, היום היא היתה עוד ילדה במחנה קיץ של
הצופים.
היום זה הלילה האחרון, מחר חוזרים הביתה, עוד שבוע חוזרים לבית
הספר, הכל יהיה כמו תמיד, כולם יספרו חוויות מהקיץ, והיא, היא
תהיה שקטה. היא תשב בשקט כמו שישבה בשקט לפני שבע שנים, היא
תסתכל מסביב במבט מפוחד. היא כבר יודעת שאין לה ממה לפחד. היא
כבר יודעת שאף אחד לא יעז להתקרב אליה, בטח שלא להרביץ לה. היא
יודעת שמפחדים ממנה ומאיך שהיא נראת ומאיך שהיא מדברת, היא
יודעת שאנשים נחמדים אליה עכשו כי הם מפחדים ממנה. היא יודעת
שהם לא יודעים למה היא כזאת, למה היא רוצה שיפחדו, שיתרחקו,
למה היא רוצה להיות לבד, למה היא לא נותנת לאנשים להתקרב אליה,
כולם פשוט לא יודעים! גם אלכס לא ידעה לפני שראתה שוב את
העיניים האלה. עכשו היא מבינה הכל. היא מבינה למה היא לא אוהבת
לדבר, למה היא לא אוהבת להתחבר, למה היא לא אוהבת שיסתכלו
עליה, למה היא לא אוהבת אנשים. היא מבינה למה היא אוהבת
להפחיד, להרחיק ממנה, היא מבינה שהכל בשביל לא לפחד. עכשו אלכס
יודעת שהיא פחדה כל החיים שלה מהפחד הזה. היא ידעה שהיא לא
תנקום לעולם, כי היא מפחדת.
היא מנסה לסגור את העיניים, להירדם, ושוב העיניים האלה שראתה
לפני שעתיים. העיניים האלו, הילדה הזאת, קוראים לה מורן, במשך
שבע שנים היא לא אמרה את השם הזה, במשך שבע שנים היא זכרה
ופחדה. מורן שהיתה יפה, עם עיניים שבטח צחקו כל פעם שאלכס
בכתה, מורן כבר לא היתה כזאת. מילדה יפה, רזה ושחומה היא הפכה
לאנורקטית מפחידה, נראתה כמו שלד מהלך עם עור לבן ועיניים
שקועות. העיניים האלה שלפני שבע שנים כל כך נהנו לשנוא את אלכס
הפכו עכשו לשחורות, מבריקות, שקועות. הן היו ריקות לגמרי,
ריקנות שקשה לתאר אותה, שחור ריק, כשהיא חייכה לא היה בהן את
הצחוק, היה בהן את הריקנות הזאת. אלכס חשבה שתשמח לראות את זה,
היא לא.
קרן, אותה ילדה שאלכס חשבה שהיא לא שונאת אותה, ילדה שהיתה
נחמדה לפעמים, אותה ילדה עכשו אמרה משהו. אמרה משהו על אלכס,
על זה שהיא אולי נראת טוב מדי בשביל מחנה של צופים. הערה
מגעילה, שבאה מילדה מגעילה. ילדה שאלכס היתה בטוחה שלא שונאת
אותה. עכשו זה כבר לא משנה. כי אלכס שתקה. אלכס לא היתה שותקת,
אם מישהו אחר היה אומר את זה אלכס היתה מגיבה, אבל עכשו אלכס
נלחמה בדמעות, דמעות שרצו לצאת, כמו לפני שבע שנים. אז אלכס
היתה משפילה את עצמה כל פעם מחדש, כל יום, כל בכי של ילדה, כל
דמעה שלה שנחרטה בזכרונה כל דמעה שלא יצאה ממנה במשך שבע שנים.
כל הבכי העצור, כי אסור! אסור לבכות! אסור שהם שוב יראו את זה!
אף אחד לא ראה אותה בוכה, שבע שנים ללא דמעות, חצי חיים של
כאב. כל ההשפלה שאלכס היתה בטוחה שהתגברה עליה, הכל חזר אליה
עכשו, הכל ביחד. דווקא עכשו שהיתה שמחה, שהיתה כל כך צוחקת וכל
כך חיה. דווקא עכשו ששיכנעה את עצמה שהיא כבר מסוגלת לנקום,
דווקא עכשו הכל נגמר. כל התקוות הכל מת עכשו. כל החיים שלה
מתרסקים מול עיניה, כמו יריקה בפנים, כאלה שהילדים האלה
שיושנים באוהל ליד ירקו עליה לפני שבע שנים.
רועי היה אחד מאלו שניסו לדבר איתה, הם ישבו ביחד באוהל
ודיברו, זה היה לפני כמה שעות. ישבו ודיברו, היא לא יודעת על
מה הם דיברו, היא אמרה משהו, והקשיבה למשהו, והיא לא יודעת מה.
היא זיהת אותו, זיהת על פי הדיבור לפי העיניים לפי החיוך, אותו
חיוך שהיה לו לפני שבע שנים כשהאבן שזרק עליה פגעה בראשה,
הצחוק שצחק כשהתפתלה מכאב ופניה כוסו בדמעות ודם. רועי היה זה
שהיא דיברה איתו, היא אמרה לו שהיא למדה איתו בשכבה, אבל הוא
לא ידע מי היא, כי הוא לא זכר ילדה קטנה ומכוערת שהרס לה את לה
החיים. היא זכרה אותו. עכשו הוא, דיבר איתה, חייך אליה, ניסה
להתחיל איתה, החזיק את היד הקרה שלה. הוא לא ידע מי היא. היא
לא ידעה מי היא. היא לא ידעה למה היא לא מרביצה לו. היא יכולה.
עכשו היא יותר חזקה ממנו. אבל אם כן, למה היד שלה כל כך קרה,
ולמה כל כך קשה להחזיק את הדמעות בפנים, ולמה קשה לראות אותו
מחייך.

עכשו אלכס בכתה, בכתה בשקט, הרבה דמעות, הרבה זכרונות, הרבה
כאב של שבע שנים. היא ישבה והסתכלה על החברות שלה, הן ישנו,
לפני כמה שעות הן צחקו ביחד עם רועי. הן דיברו עם מורן, עם זאת
שהרסה לה את החיים. אלכס בכתה עכשו על כל הכאב שלה, על כל
הצחוק שלהם, על כל ההשפלה של היום והידיעה שלעולם לא תהיה
מסוגלת לנקום. הם הרבה יותר חזקים ממנה.




אני יודעת שאני אולי לא אמורה לכתוב את ההערה הזאת אבל אני
מרגישה שאני חייבת. אולי לסיפור אין עלילה ואולי הזמנים פה
מבולבלים אבל זה בסך הכל מחשבות של לילה אחד, לילה אחד מאוד
כואב.
זה מאוד כואב להבין את הסיבה שבגללה אתה מה שאתה, במיוחד אם
אתה לא אוהב במיוחד את מה שאתה.


אוקטובר 2001