אני שומר את הדמעות שלי בארגז עץ.
הארגז ישן ורקוב, ונעול בבריח שמחליד מהמליחות שמתפרצת החוצה.
את הארגז הזה אני שומר בעליית הגג, כדי שאני לא אצטרך לראות
אותו,
או חס וחלילה לפתוח אותו ולראות מה יש בפנים.
וככה אני חי.
את הדמעות שלי לא ראיתי כבר הרבה שנים.
גם את הרגשות.
לפעמים אני מתלבט ושואל את עצמי אם באמת בארגז ההוא יש משהו,
או שיום אחד אני אעלה, רק כדי לספור את הדמעות, לראות מה
פספסתי,
ולא יהיה שם כלום.

למרות שזה לא כל כך הגיוני, אחרת למה הבריח יחליד עד כדי כך?