רכבות כבר לא יוצאות מבית-הנתיבות הישן בירושלים.
המבנה העתיק שומם, שערי-הברזל נעולים והמסילות חלודות.
אני זוכר רציף שוקק וקרונות בלויים
גולשים בין בוסתני-המושבה-הגרמנית.

בוקר צונן
בתחנה המולה
משכימים ממתינים לרכבת.
איש מהודר מאותת בידו ואני בעקבותיו לשדה טרשים
שם איש מחייך.
קול צלול נובר במחבוא שבנפשי
"ילד טוב, ילד יפה".
אני נבוך
שלא אתועתע.

איש ניצב מעל סלע וקורא שיר בערבית
"אתה מבין ילד טוב? אתה מבין ילד יפה?"
אני עונה "מבין עד לכאב"
ולא הבנתי.
בשילהי בוקר זועקת צפירה של רכבת מסתלקת.

מסתלקת...