בדרך כלל אני כותבת כדי לפרוק מכאובים. אני כותבת כשאני מבינה
וקולטת דברים ומצבים. אני כותבת על אהבות, על חגים, על אנשים,
על עצמי. אני כותבת כשרע, כשטוב, אני פשוט כותבת.
אני יושבת עכשיו וכל כך רוצה לכתוב, אבל אני לא מצליחה. הראש
אטום, חלול, שחור.
אני רוצה לכתוב על הירוק שכל כך מעצבן אותי, שדווקא בחר לצמוח
במקום הלא נכון. אני רוצה לכתוב על האפור, שדומם, ועליו מסילות
אל המוות. אני רוצה לכתוב על האדום, שזועק אך לא נראה. אני
רוצה לכתוב על חיבוק אחרון, על מבט אחרון, על יהודי אחרון.
אך לא אוכל לכתוב על דבר שאינני מתחילה להבין, לתפוס ולקלוט.

ישנם כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה להגיד לאחיי שנספו פה,
במקום ישיבתי, פה באשוויץ, שם במלחמה.
הייתי רוצה לבוא אליהם, לתת להם חיבוק חזק, לא להרפות, וללחוש
להם באוזן: "זה ייגמר, זה נגמר, עם ישראל חי".