"היית אוכלת מהאגסים האלו?"
אני מסתכלת על הפירות בעץ, מסתכלת עליה, מושכת בכתפיי.
אני חושבת, הייתי מחביאה יהודי?
הייתי חולקת את קערת המרק היחידה שלי לאותו שבוע עם ילד רעב
אחר?
האם הייתי מנסה למצוא תקווה במקום שאפילו השמש לא מעיזה
להציץ?
האם הייתי  בוחרת בחיי אנושיות ומוסר, או שהייתי בוחרת לחיות?
האם הייתי יכולה לבחור?
האם זה בכלל נקרא לחיות? או אולי לא למות?
איך אלה שבחרו בחיים חיים עכשיו?
מסביבי אנשים מתים. מצבות אבן. זיכרון בכל מקום.
חיים שאיש לא זוכר וכנראה לעולם לא יזכור.
"איך אפשר לאכול מהאגסים האלה?" אני עונה כתשובה.
חיים שצמחו מאפרם של המתים. פירות מורעלים.
ואני חושבת שאת האגסים האלו הם היו אוכלים.