כאשר הקצתי ממחשבותיי כבר ניצבתי במרפסת חדרי. נוחות שקטה
ומסודרת מאחורי ובפני מנשבת רוח חמימה ויבשה, עוטפת את כולי.
חדרי היה ממוקם באגפו המערבי של מעון הקיץ שלנו. תחתי נעלמה
התהום באפילה. אך ככל שנשאתי את מבטי והרמתי את עיני נפרשה
לפני ולימיני, הרחק הרחק למטה, הערבה האינסופית, אפורה וחלקה,
מוארת עוד מעט בנגה השמש הנעלמת. נמתחת הייתה למרגלות הצוק
הכביר מאופק עד אופק. לשמאלי, קרוב יותר, באותו המפלס עם מרפסת
חדרי, מעבר לחשכה אותה חציתי שקוע במחשבות על גבי הגשרון הצר,
שכעת לא היה ניתן עוד להבחין בו, נמתח קו המצוק. בסמוך אלי
נראה רק קצהו מתנשא מעל לאפלולית התהום, והלאה משם השתפל המדבר
ממנו שבתי זה עתה.
מלון המגדלור, כך ידעתי, שכן מבודד, ממלא כולו פסגת מצוק
סגלגלה, קטנה בהיקפה, שנפרדה משפת הרמה. ביום, ציפורן אצבע
ענקית וזקורה, מפוסקת מכפתה, מותחת כקור דבש את הגשרון הצר
המקשר אותה אל רמת המדבר. לעת לילה, אי קטן בים של עלטה עמוקה
ואינסופית.
ניצבתי כך עוד זמן מה, נשען על המעקה הנמוך, צופה למרחקים
המשחירים לאיטם, נפתח למרחבים האדירים. אי שם, ידעתי, בחדרים
מאחורי גבי, נמו עוד את שנת הצהרים קרובי משפחתי וידידי. בקרוב
יקיצו ויצטרפו אלי לארוחת הערב מאוחר יותר. האור הלך ונמוג,
לילה מעונן ללא ירח וכוכבים סגר עלי, מעלים מעיני בהדרגה את
המרחבים השוממים.
משירדה החשיכה כליל כל שיכולתי להבחין בו הייתה המרפסת הריקה.
המעקה זרח חיוור באור הקלוש שבקע מחדרי. פניתי לימיני והבחנתי
כי המעקה ממשיך להקיף את המלון לאורכו של כרכוב צר, שנמשך
מצידה הימני של המרפסת, צמוד לצדו החיצוני של הבניין, מתעקל
צפונה לתוך האפלה.
התחלתי לצעוד על גבי הכרכוב, משאיר את מרפסת חדרי מאחורי,
הולכת ונעלמת מעבר לסיבוב ואיתה נעלם גם מעט האור שבקע מחדרי.
הכרכוב לא חצה מרפסות נוספות. גם לא חלפתי בדרכי על פני אף
חלון מואר בצדו הצפון מערבי של המלון, אשר בבסיס המגדלור.
עצרתי והתבוננתי. החשיכה הייתה כה מוחלטת שעיני לא הבחינו אף
בנקודת אור אחת במרחבים שידעתי שהיו פרושים אישם לפני.
חשתי צורך אז להאיר את העלטה, להבחין ולו לרגע באיזשהו דבר,
ותהייה זו אפילו צללית קלושה ומעורפלת. שלפתי את מצלמתי
מהנרתיק, לחצתי על הכפתור המשחרר את אשנב הפלאש וכיוונתי אותה
בכיוון המעקה צמודה לחזי. לא השליתי את עצמי כי עוצמת הפלאש די
בה כדי להאיר את המרחבים שלפני, אולם קיוויתי כי אצליח להבחין
לרגע במעקה ובקצה העליון של שפת הכרכוב שמאחוריו. די יהיה בכך
לשחרר אותי מהקלסטרופוביה שהחלה אוחזת בי, לחלץ את מבטי מאותה
חד ממדיות מוחלטת שנסכה החשיכה.
הפעלתי את הפלאש.
נרתעתי לאחור בבהלה, נשען אל קיר המלון.
לשבריר שניה הבזיקה אל מול אפי, כמעט ונוגעת בפרצופי חומת אבן
גבוהה, חוסמת את כל שדה ראייתי ולאחר מכן הומרה שוב באפילה
המוחלטת, אשר עד כה היוותה גם היא סוג של חומה, קיר של אי
ידיעה.
מסתבר כי מבלי שהבחנתי בכך הומר מעקה הברזל הנמוך, בקטע זה של
הכרכוב, בקיר אבן שגובהו למעלה מגובהו של אדם. ככל שהספקתי
להבחין, באותה שניה שבה נסוגה מעט העלטה, המשיך קיר זה והתעקל
צמוד לכרכוב, במקביל לקיר הבניין אל צדו הצפוני של המלון.
המשכתי בדרכי על גבי הכרכוב באפלה, ידי האחת מגששת על גבי צדו
החיצוני של המלון וידי השניה מצמידה את המצלמה אל חזי.
לאחר רגעים ספורים שוב לא תפסה ידי הימנית את קיר הבניין וכמעט
ומעדתי לתוך חלל שנפער בו. שמטתי את המצלמה. ייצבתי את עמידתי,
שוקל לאן לפנות ואז ללא התרעה הפעיל מישהו, גבוה מעלי, את
מגנון המגדלור. נשאתי את עיני - קרן אור לבנה ורחבה הוטלה אל
המרחב.
המגדלור זרח, שלח את אורו הישר למרחקים. חלק קטן מן האור, נגה
חיוור, התבדר ושקע, מאיר חלושות את הסביבה הקרובה. כעת נעלמה
החשיכה, האזור בו עמדתי היה מואר, אפרפר כבשעת בין הערביים.
מצאתי את עצמי ניצב על גבי מרפסת נוספת, רחבה למדי, בצדו
הצפוני של הבניין.
אזור זה נראה כאחד משטחי הנופש הציבוריים של המלון, כעין מפרץ
בהיקפו החיצוני של המבנה. שפת המרפסת הייתה תחומה בהמשכו של
אותו קיר לבנים מתנשא, שחצץ בינה לבין התהום והמרחבים הסובבים.
סבבתי על מקומי, גבי אל החומה. לפני התפרשה הרחבה, משני עבריה
דלתות זכוכית מואפלות. בחלקה הנגדי, הרחוק, נמתח קיר נוסף של
המלון. בקצהו מעקה ברזל נמוך ומעבר לו מפלס נוסף קטן יותר
בשטחו שנראה כהמשך שטח הנופש בו הייתי עומד. מעט רחוק יותר, על
גבי מפלס זה היתמר, מעל מרכז המבנה, המגדלור. בצדו הימני של
קיר זה נראה פתח רחב ומכסיף של מעלית.
בשני המפלסים, ביינות לצללים המסתרגים, היו מפוזרים באי-סדר
שמשיות וכסאות נוח מתקפלים, מפוספסים - אפור כהה ואפור בהיר,
באור המונוכרומטי שדלף מראש המגדל. במבט ראשון נראה המקום
נטוש. הנופשים המשתזפים עזבו, מן הסתם, עם רדת החשיכה, חזרו
לנוח בחדרם או שהתמקמו בלובי ממתינים לפתיחת חדר האוכל. אולם,
לאחר שהוספתי לסקור את הצללים והכיסאות, הבחנתי לפתע באישה
צעירה. שרועה הייתה באחד הכיסאות, מעט לשמאלי בסמוך לקיר
שנגדי. הייתה ישובה בגבה אלי, גופה שקוע בכיסא, פניה אל הקיר.
שערה הכהה, ארוך למדי ופזור, מסתיר את פניה, גלי סמוך לשורשיו,
מתברג בהמשכו ומתפרע מתולתל בקצותיו; הזכיר לי את שיערה של אחת
שהייתי מאוהב בה לפני שנים. באור המוזר היה שיער זה חד משהו,
נראה היה כאילו ניתן להבחין בו בכל שערה ושערה, בכל תלתל
ותלתל. כאשר ראיתי אותו ידעתי, למרות שפניה לא היו גלויים, כי
ניחנה ביופי מושלם.
רגלה האחת הייתה כפופה מעט ועליה נח ספר פתוח, נתמך בידה
הימנית. נראה היה כאילו, שקועה בקריאה, לא הבחינה ברדת החשיכה
ונשארה שרועה גם לאחר שעזבו כולם. אולם תעלומה היה הדבר בעיני
- כיצד היא מצליחה להוסיף ולקרוא באור החיוור הזה, ומה עשתה
בשעה שירד הלילה, בטרם הוצתה מנורת המגדלור? היא לא הראתה כל
סימן שהיא מבחינה בי, גם אם שמעה אותי לא הסבה את מבטה לאחור,
ונותרה דוממת.
מחשבה חלפה במוחי, ידעתי: "זוהי הסיבילה, הסיבילה של
המגדלור!"
עמדתי דומם במקומי ולא פניתי אליה בדברים. לאחר מספר שניות
שמתי לב כי בחלל מרפסת השמש הזאת מהדהדת לה מנגינה. הטיתי את
אזני והקשבתי - חלילית ומספר כלי ליווי השמיעו מוסיקת בסגנון
שהזכיר לי בארוק צרפתי. האזנתי מעט. נדמה היה לי כי אני מזהה
את המנגינה - פרק מתוך הסוויטה השניה לוויולה דה-גמבה מאת
קופרן, La Chemise blanche (כנראה בעיבוד לחלילית). הבטתי סביב
מנסה לאתר את מקור הצלילים. מולי, על גבי המפלס השני של
המרפסת, לרגלי אחד מכיסאות הנוח, בסמוך מאוד למעקה, ניצב מקלט
רדיו שנשכח. חציתי את הרחבה והגעתי לקיר הבניין שממולי. הרמתי
את זרועותיי ואחזתי בשניים מעמודי הברזל של המעקה, מושך את
גופי כלפי המפלס הגבוה, מקרב את ראשי אל הטרנזיסטור. המנגינה
המשיכה למלא את אוזני אך מקורה כך נשמע לא היה הרדיו. בכדי
לוודא זאת הצמדתי את אוזני אל המקלט. הוא אכן פעל אך בעוצמה
נמוכה מאוד. האזנתי למשך שניות מספר - סיומו של שיר אהבה
שהתחלף בקולו של קריין. שחררתי את אחיזתי ונשמטתי אל ריצפת
המפלס התחתון. קול החלילית חזר והשתלט על שמיעתי.
פסעתי מעט לאחור, מתרחק מהקיר, מפנה את ראשי לשמאלי, מתמקד שוב
בסיבילה, שאף לא הרימה את ראשה מספרה למרות ההמולה שהקמתי,
פניה עדין חבויים בצללי שערה, ממוקדים בספרה שמילותיו מתמזגות
באפרורית דפיו. התקדמתי בכיוונה ונעמדתי מאחוריה. כרעתי על ברך
אחת, ראשי בגובה ראשה, אוחז בידי השמאלית בקצהו העליון שמאלי
של מסעד הכסא. השחלתי את ידי הימנית אל מעבר לגב הכסא ולכתפה
הימנית, אל מתחת לשיערה. הקפתי את צווארה וחפנתי את כתפה
השמאלית. משכתי אותה אלי, מרפקי נלחץ אל חזה. הכסא התנדנד על
רגליו האחוריות, המסעד נצמד אל חזי. בד בבד הפנתה את מבטה מעט
ימינה, רעמת שיערה נסוגה מעט מגלה את פרופיל עיינה - בדל חרוט
לבן באפלולית. פי ירד אל שיערה, אל הנקודה בה הייתה חבויה
אוזנה - בלובן עיינה צף ועלה אישון שחור.
שאלתי את שאלתי - "מה פשר המנגינה הזאת?"
היא קפאה דוממת.
"הי אתה!", נשמע קול מאחורי.
מתאמץ הפניתי את מבטי הצידה ומאט לאחור. רחוק, מאחורי, בסמוך
לשפת המרפסת, מואר באור האפרפר, צלו נופל על קיר הלבנים, ניצב
בחור צעיר. מקריח היה וממושקף (דומה לי במקצת), כנראה ממנהליו
הזוטרים של המלון.
"המנגינה בוקעת מרמקול המעלית", הוסיף קצר רוח, "כל עוד היא
תפוסה, מעוכבת בבסיס הצוק". "אין לך מה להמתין לה" הפתיר,
"אחרים יעלו בקרוב אל הסיבילה." ניכר היה שהוא מזרז אותי לפנות
את המקום, כנראה רצה כבר להתחיל לסדר ולנקות את הרחבה.
החזרתי את מבטי אל ראשה של הסיבילה. שחררתי את לפיתתי. בזווית
עינה שב הירח השחור ושקע אל מעבר לאופק. מבטה שב ופנה אל הספר
הסתום. שיערה גלש וחזר להסתיר את פניה. משכתי את זרועי לימיני.
הכסא שב והחליק, מתרחק לפנים. התרוממתי ופסעתי מספר פסיעות
לאחור. היא שכבה שם כמקודם, שקועה בכסא, קוראת בספרה, דוממת
כפסל באור החיוור הזולף ממרומי המגדלור.
הקצתי.
(הערת המחבר הער - שבוע מאוחר יותר התגשמה נבואתה).
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.