עת הזמיר הגיעה, וקול התור נשמע בארצנו. אף ששלמה הגה פסוק זה
ביחס לאביב, ניתן להמשילו גם לסתיו, אם רק נחליף את הזמיר
בקוקיה, ומהתור נשכח כליל. ואכן בשנה זו, מוקדם מהרגיל, הגיע
כבר עת הזמיר, ונטע-לי מבת-חפר אפילו משוכנעת שהיא ראתה כמה
חצבים. ולכבוד עונת הסתיו, ככל עונת מעבר שמכבדת את עצמה, הגיע
עיתן של מחלות-מעבר ונשמע קולן של הצטננויות בנות יום.
בתי-החולים כבר החלו להיערך לאותן מחלות שמגיעות בהמשך הסתיו
לקראת תחילת החורף, בעיקר שפעות למיניהן. ולכל שנה שפעת משלה.
יש שפעת רגילה ושפעת עופות, שפעת ספרדית ושפעת הונג-קונג.

אבל לא כך השנה. כבר בתחילת העונה החלה להתפשט השפעת. ומנין
שהיתה זו שפעת? הרופאים והמדענים כבר מצאו את הראיות. מהר מאוד
זעקו כותרות העיתונים, באדום בוהק כי ניצני המחלה נראו בארץ,
וכי קיים חשש שבתי-החולים לא יעמדו בעומס. והחגים, כמובן, אף
אחד לא רוצה לחלות בחגים, אבל מההבטחות בעיתונים עלה כי הבתים
בישראל ידרשו לקנות פחות ראשים של דגים השנה. גם זה משהו.
מעולם לא אהבתי דגים.
החלה לה השלכת, אף שימי הסליחות בוששו לבוא. הרחובות נצבעו
באותם גוונים יפים, עצורים של סתיו, סגול, וכסף וכתום דהוי.
אפילו קרן ממכבים כבר ראתה כמה חצבים. היא היתה מוכנה להישבע
על כך. ובין אם היו כבר חצבים, ובין אם לא, שפעת כבר היתה.
בניגוד לתחזיות הקודרות, דומה כי הוירוס השנה היה פחות אלים
מקודמיו, וכי המחלה היכתה בנוקשות פחותה, אך באופן מאוד מעיק.
חום מעצבן, חולשה מתמשכת, צינון מהסוג שרק גורם לגרון לכאוב
ולאף להיות נפוח באדום. הכל בעוצמה פחותה מבדרך-כלל, אך למשך
זמן ארוך יותר - ומכאן המועקה, מועקה וחוטם אדום במיוחד.
אבל היה שוני נוסף השנה. דומה היה שהמחלה היתה פחות מדבקת בשנה
זו. איך בור שכמוני יכול לצאת בהצהרה כה מפתיעה, כה מלומדת?
הצהרות שכאלה נולדות בדרך-כלל מתחושות בטן. אדם אחד שם לב שהוא
לא נדבק מאנשים חולים שנמצא בקרבתם, תמה, אך שומר לעצמו, כאחת
מאותן תמיהות-לרגע שמטרידות אותנו לשניה עד שמשתכחות. אבל
לפעמים בארוחה משפחתית, או בבית-קפה בבוקר עם חבר, או בפלרטוט
סרק עם בחורה על הבאר, נזכרים באותן אמיתות שחשיבותן כקליפת
השום, או כשלג דאשתקד, או כשום שנשמר מאשתקד, ומציינים אותה
בנונשלאנטיות כעוד משפט שמעביר שניה נוספת בשיחה. ואחרי שאמת
זו מתגלה לה במספר שיחות חולין נקודתיות במקומות שונים, ובשעות
שונות, ואחרי מספר הצטלבויות בסגנון "מעניין שאתה מציין זאת,
אתמול דברתי עם מישהי וגם היא..." אותה בדותה הופכת להשערה
עממית ברת-סמכא. וזה מספיק. ואם לא די בזאת, אז גם מחקר הבזק
שפרסם חוקר בכיר מאחד המכונים תמך בהשערה. וכך, גם אותה
תיאוריה חדרה לה לעמוד הראשי בעיתון, אף אם לא בכותרת אדומה.
ואולם, למרות שמוסכם היה על הכל כי המחלה פחות מדבקת, בכל זאת
מספר החולים בה השנה הרקיע שחקים, כמעט ושילש את מספר החולים
מבעונה רגילה. ורק אתמול החלו ימי סליחות. תיאוריות על גבי
תיאוריות קמו ועלו, וכמות שקמו - כך גם נפלו. "לוירוס יש תקופת
דגירה ארוכה, ולכן רק נדמה שהוא פחות מדבק," "הוירוס כבד יותר,
ולכן מצוי נמוך יותר," "הוא פוגע רק בשחורים." ציון מהשוק העלה
את אחד ההסברים הצפויים יותר, אך הפחות משכנעים "השפעת הזאת
היא עונש מאלוהים ופוגעת רק בחוטאים, ואלה שלא מנצלים את ימי
הסליחות".
בכל יום הבעתה מאותה מחלה מתפשטת אך לא מדבקת רק גברה. מזג
האוויר המשונה אף הוא יצר סביבו תחושת קבס. אווירת חרדה משולבת
מועקה פשטה לה ברחוב. כולם חוששים, כולם נזהרים, אף אחד לא
יודע ממה.

"אתה חושב שהעיתון שלי הוא בדיחה?"
"זו לא בדי..."
"אין מצב שאני מפרסם את השטות הזו אצלי, אולי המתחרה ירצה!"
טראאח.
העורך טרק ליניב, החוקר הצעיר מהמכון הביורפואי בחדרה את
הטלפון בפנים. גם בעיתון המתחרה הביעו אמון דומה. כי הרי מי
יכול להאמין שיש וירוס שעבר מוטציה כה מוזרה עד כי הוא מתפשט
דרך שיחות טלפון??
כן. מופרכות ככל שתשמענה, אלו היו תוצאות מחקרו המעמיק של
החוקר יניב. הן היו חד-משמעיות, והתבססו על כלל השיטות המדעיות
החדישות. המסקנה היתה אחת: הוירוס עובר דרך הטלפון!

למרות שהעיתונים המרכזיים לא ההינו לפרסם, התפשטה השמועה כמו
היו לה כנפיים. באינטרנט דווקא כן פורסמו מסקנות המחקר ומהר
מאוד נושא זה השתלט על הפורומים בתור הנושא החם, ואף שקשה היה
להאמין, מחקרים נוספים שפורסמו ביום-יומיים שלאחר מכן ביססו את
התיאוריה, והיא צברה תאוצה כאש בשדה קוצים, או אם תרצו - ככדור
שלג. פתאום גם העיתונים המכובדים הסכימו לפרסם, בכותרת אדומה
כמובן, כמו הצבע האופייני של האפים ברחובות, ואותו כדור השלג
בשדה הקוצים רק התפשט והלך.
אבל למרות כל האסמכתאות, רוב האוכלוסיה עדיין לא השתכנע. ציון
גרס כי "הפלאפון טיגן למדענים את המוח, ועדיף שילכו להתקרר קצת
במזגן בבית-הכנסת", ודעות דומות נשמעו מעוד מקומות, אולם אט-אט
התיאוריה אודות "שפעת הטלפונים" החלה לתת אותותיה, ופחות-ופחות
אנשים התקשרו לחולים (לא שנטען שיש מאה אחוזי הדבקה דרך הטלפון
- אבל ליתר בטחון), שלא לדבר על לענות להם. כביכול, שינוי זה
יכול היה לגרור אחריו מגמה חיובית של ריבוי ביקורי חולים - על
חשבון אותם טלפונים שביטלו, אולם עולם כמנהגו נוהג ולכל אחד
ישנם אותם עיסוקי דיומא בהם הוא ממלא את שעותיו. וכך נאלצו
החולים להסתפק בעיקר בהתכתבויות SMS, או אם אפשרו התנאים -
פקסים.
לא חלפו יותר מיומיים עד שהתגלה כי גם אלה מדבקים. הסיפור היה
די מוזר. מתברר כי בייחוד בטרם ימים נוראים, נוטים אנשים לנצל
ביתר שאת את הפיתוח החדש בתחום הקדושה - שליחת פקסים והודעות
טקסט לכותל. יתכן ששולחים יותר דווקא בימים אלה כי מקווים
שבימים ששערי שמיים נוטים להפתח וכי מתקרבת בהם ירושלים של מטה
אל זו של מעלה, נכונות יותר בקשותיהם להתקבל, ובהן סליחותיהם
הרבות.

תהיה הסיבה אשר תהיה, אותם אנשים שעמלים על העברת המסרים
מהטלפוניא אל עבר שמייא נדבקו כולם. בדיחה שרצה לה ברחובות עיר
הקודש גרסה אף כי באותן אבנים שלב אדם להן, אף בהן נצפתה סוג
של התקררות או צינון.
ראש השנה הגיע ועמו התובנה הנפלאה שראוי, למען הבריאות, למעט
בכל סוג של תקשורת אלחוטית. ואכן באותו היום, אף שבכל שנה יפה
יום זה לשיחות וברכות יותר מכל יום אחר, נקלט ברשומות בזק מספר
מועט ביותר של שיחות. וכך עם כלות קללות השנה היוצאת כבר החל
מספר החולים לרדת.
אין ימים היפים לסליחות כמו ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
אלא שהשנה מאותם טעמים מגבילים חל צמצום במספר השיחות, ולפיכך
גם צמצום במספר הסליחות. אך אותו צמצום חריג מהרה שינה פניו
במפתיע, עת ניצוצות של טלפוניה שבו ועלו להם.
היו אלה החולים שהחלו להתקשר. אם מפאת בדידותם, אם מכך שהם
עצמם לא חששו להידבק, אם מכורח שעמום. תחילה התקשר כל חולה רק
למכרים חולים או לכאלה שהניח כי חולים, אך עם חלוף הימים מעגל
זה החל להיסדק, וחולים התקשרו גם לכאלה שאינם חולים או כאלה
שפשוט "חשבו שהם חולים".
שמעון מבת-ים התקשר למאהב של אשתו. אלי מרמת-גן למנהל שפיטר
אותו. לאה להיא שריכלה עליה, דני לשכנים שמאכילים את החתולים,
וכך לאט-לאט עוד ועוד שיחות באו לעולם. ואם היו כאלה שלא ענו -
אליהם התקשרו מקו חסוי או מטלפון אחר. ומ-SMS בכלל קשה להימנע.
ואם אנשים כבר נדבקו או חששו שנדבקו - לא חיכו ומיד פתחו את
הפנקס השחור והחלו לחייג. אותן שיחות נקמה רבו באותם ימים,
שיחות שבאו לברך ויצאו מקללות. מספר החולים עלה כל יום ושבר
שיאים.
ובעוד הנהלת חברת הטלפונים חככה ידיה בהנאה על אותו נס שקרה
לה, שאף לא יכלו להתפלל לטוב ממנו, החלו אפי המנהלים להאדים אף
הם.

הפאניקה הגיעה גם לדיוני הממשלה. ציניקנים טענו כי שם האפים
הכי אדומים. התיאוריה הרווחת טענה שהסיבה לאדמומיות היתר טמונה
היתה בכך שיש להם חשבון שיחות ללא הגבלה. תיאוריה אפשרית אחרת
גרסה כי מאחר ואפיהם ארוכים יותר - יש להם יותר מקום לאדמומית.
שר הבריאות קרא להכריז על מצב חירום לאומי. ראש הממשלה היסס,
אך לאחר פנייה טלפונית משר האוצר המתפטר החליט שאם לאחר יום
הכיפורים, יומיים מאותה ישיבה, לא יחול שינוי - יכריזו על מצב
חירום לאומי.
עד אותו יום כיפור לא חל שום שינוי, להפך, המחלה המשיכה להתפשט
בצורה אקספוננציאלית. ברחובות ניתן היה לשמוע איומים מגוונים.
"אני יודע איפה אתה גר" הוחלף ב"אני יודע את המספר שלך" ו"אם
תתקשר אליי, אני מתקשר לאמא ש'ך". פתאום בחור שביקש מבחורה את
מספר הטלפון נחשב לסוטה ומטרידן, בעלי עסקים השמיטו את מספריהם
מכרטיסי הביקור ואפילו במשטרה נשמעו קריאות להחליף את מספרם
הכה-שגור. מתיחות טלפוניות, שעד אז נחשבו כתחביב לגיטימי של
ילדים צעירים ומשועממים, הפכו למעין סיכון מוטרף ולא מחושב,
הורים אמרו לילדיהם "לא לענות לזרים בטלפון", ולבסוף לא מעט
אנשים פשוט זרקו את הפלאפונים למצולות הים.
אף השמיים לקו באותה שיטנה והחלו מאפירים. דבר שאינו אופייני
טרם יום כיפור, עת השמיים עוזרים להוסיף חום ולחות ליסורי
החרטות.
אך הנה, כמה שעות בטרם 'כל נדרי', עת נשמות ישראל נחמות על כל
הרעות, ואוירת היום פורצת מכל החרכים, התמעטו להן השיחות. עם
כניסת הצום פסקו, כבכל שנה, כמעט כל ההתקשרויות הטלפוניות
למיניהן. תחושה של יום קדוש ונורא נתנה את אותותיה, ריחותיה,
מראותיה וקולותיה. יום של מורא גדול ורוגע רב, מועקה בת שנה
המחפשת לה דרור. רבן שמעון בן גמליאל אמר כי לא היו לבני ישראל
ימים יפים כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים. ואף הרקיע נתן את
דברו, עת גשם ראשון בקע מבין ענניו. ככל יורה גם זה היה
מלוכלך, מלכלך ומלא זוהמה. וככל יורה בשר זה על גשמי ברכה
וגשמי סליחה.
פסק הצום, ושערי שמיים ננעלו, אך עברו ימים מספר עד שחודשו
שיחות הטלפון. בימים אלה המחלה החלה לגווע. דומה היה גם שהחורף
הקדים השנה. "אני כבר לא שומעת את הזמיר" אמרה דפנה מבני-ציון,
וקרן ונטע-לי נאלצו להסכים.