מבראשית אותה ריסס בארס קנאים,
"להגן מפני טורפי חוצות", הוא כך אמר,
ואת גופה היה דורך כמו כרם ענבים אחרי בציר
ורק בדרך זו גמר.

את אשכולות עיניה וגופה,
הכתים הוא בסגול ובירוק,
ובדממת שרוול ארוך היא נעטפה,
בגלל שלא ידעה לצעוק.

וכל כולה נקלף, דהה,
נותר חרצן מריר ומצומק.
כל כך מהר את ציפתה כילה,
ואת הגרעין - ירק.

כך עברו חייה, זו הייתה מנת חלקה,
ובערוב היום קמשה, נבלה,
שקעה,
אל חלקת קבר רחוקה.

הך! הלם גורל אכזר,
אבל אכזר היה ממנו בעלה.

ואיש לא ידע,
איש לא שמע סבלה
בשתיקתה.

           תנצב"ה
              פ"נ
         אישה מוכה.