איש נמוך, שקראו לו גמד,
עם עיניים יורקות אש
בירוק של הסתיו.
איש עם כרס גדולה
וכאב בטן מתמשך,
מעט כסף ביד,
אך עם לב שדואג.

דואג לילד
שיאכל וישתה,
שיהיה מה ללבוש,
שיהיה גם שונה.
שלא ילך לרחוב,
שלא יגע בחומר
שהותיר את ההוא
בודד ואבוד.

הוא אוסף ילדים
לזרועותיו הקטנות,
אך שמנות הן ואוספות
את כולם איתו.

גם אותי הוא אסף,
והראה אהבה,
איך נותנים חלום בשניה,
רק שניה.

ונתתי אז יד
רציתי שיקחו,
רציתי להיות ממש כמותו.
והיה בי פחד,
והיתה האימה.
ועם המון כאב
אז ראיתי צליל תקווה.