חזרנו.

חשבתי שאני אחטוף את השוק הרבה יותר מהר... בעצם, לא - בכלל לא
חשבתי על השוק כי בדרך לשם אפילו לא התחלתי לעכל שאנחנו נוסעים
לסרסוטה.
לא חשבתי הרבה דברים.
לא העליתי בדעתי איך מערכות יחסים שטחיות של חברים לאותו חוג
יהפכו לגעגועים מטורפים שאוכלים אותך, ממש אוכלים אותך,
מבפנים.
ממפגש של פעם בשבוע זה הפך לשתי חזרות בשבוע, ואז שלוש, וארבע,
לפעמים גם חמש בשבוע. ציטוט: "יו, החזרות האלה הורסות לי את
החיים..[ורד]" סוף ציטוט. איזה חיים? לא נשארו לנו חיים בכלל.
או שעכשיו, אני מבינה, זה פשוט יצר לנו חיים חדשים עם אנשים
חדשים. עולם חדש.
זה מילא לנו את החיים. אולי סתם לנו את החיים. הציף. שטף.
עם הזמן למדתי לאהוב את זה. נכנסתי לשפרינצק עצובה, יצאתי הכי
צוחקת שאפשר. לא משנה באיזה מצברוח הייתי, תמיד יכולתי לסמוך
על החזרות שיעודדו אותי.
אז היה קשה עם נעמה, וגם קצת בכיתי פה ושם. היה לחץ. וחן צעקה
עלי, ובעיקר על גל, והיו ריבים פה ושם. אבל אנחנו בנות, זה
בסדר. הכל עדיין היה שטחי אז. חשבנו שזה הרבה וזה היה כלום.
בדרך לשם, באוטובוס, מי האמין ?! הסתכלתי עליהם והם היו אותם
אנשים מהחזרות היומיומיות, וזה היה בסדר. הייתי רגילה. מי היה
מאמין שרק עשרה ימים אח"כ אני אראה בהם החברים הכי טובים שלי,
האנשים היחידים שמכירים אותי הכי לעומק והכי שרק אפשר, שאני
אבכה רק מהמחשבה שאני חוזרת הביתה ולא קמה מחר בבוקר ומתארגנת
ונוסעת לJCC.
הגילויים הקטנים שאתה מגלה על בנאדם... לאט לאט, בקטנה, אתה
מלקט את זה. רגעים שהם רק באירועים מיוחדים, למשל בסרסוטה.
בחזרה בתל מונד זה נעלם, ואתה צריך לרשום לך Memo כדי לזכור את
הפרטים הקטנים האלה. כדי שתזכור, כדי שהיחס שלך אל אותו בנאדם
לא יחזור להיות שטחי אלא יישאר הכי קרוב והכי אוהב. כי
מכירים.
זה היה חלום. לא, סליחה, זאת הייתה התגשמות חלום. נסעתי, עם
החברה הכי טובה שלי, ועם בני אדם שלא לקח זמן רב וגם הם נהיו
החברים הכי טובים שלי, כדי להופיע בארה"ב. מה היה חסר? כלום.
זה היה מושלם. אפילו כשצחצחתי שם שיניים הייתי מאושרת.
והתייחסו אלינו כמו אל מלכים... פינקו אותנו, שאלו אותנו
שאלות, ממש מסיבות עיתונאים ערכו לנו. ואנחנו מצידנו, צוחקים
ומריצים בדיחות בעברית ושרים. הכי חשוב שרים. מופיעים.
איך אפשר להיזרק בחזרה אל בצפר? זה לא אנושי! גן עדן ובחזרה
לגהנום.
זה לא נכון. בצפר בכלל לא היה גהנום בשבילי. קמתי בבוקר הכי
שמחה. התבאסתי על סופי שבוע ארוכים. אז מה קרה?
אני מתפוצצת מרוב רגשות פה. יש יותר מדי. אושר, געגועים,
זכרונות, עצב, כעס. איך הם נותנים לנו ככה להנות ואז זורקים
אותנו לתוך הגטו הזה, הבצפר? ועוד לתוך חודשיים רצופים של
מבחנים.. שואה. אבל מצד שני, הם יצרו בנו כל כך הרבה זכרונות.
וכל כך שינו אותנו.
חזרתי בנאדם אחר.

אין, אני לא יכולה לתאר. זה היה הגן-עדן שלי. אני לא יכולה
למצוא מילים אחרות לתאר את השהייה בסרסוטה. וכן, היו פאקים
קטנים. היו רגעים של עצבנות, אבל הם חלפו כל כך מהר, או להבדיל
- התגמדו כל כך אל מול האושר. האושר שטף אותם ממני והלאה. היה
מדהים.
הדבר הכי קטן עשה לי לחייך. ב-JCC היינו רק בערך 5 ימים ובכל
זאת הוא נהייה כמו בית שני. כל כך אהבתי להיות שם. סתם לשבת.
לדעת שיש מקום שהוא שלנו, למרות שהוא לא, ואנחנו יכולים להיות
בו הכי ישראלים והכי בני נוער והכי סברס שיש. לא מופיעים. רק
צעירי תל מונד, הכי טהור.
וזה דברים קטנים שעושים את זה. המחשבים, כן. שולחן הביליארד,
הפינג-פונג, פלייסטיישן2, אפילו סתם כריות. והמקרר הפתוח שכתוב
עליו "Sabra only", והאוכל שפשוט היה שם בכמויות. אוכל ישראלי.
להביא את ישראל לחו"ל. מה יותר טוב מזה? אתה פה אבל אתה שם.
אתה יכול לבחור.

ובין הדברים הגלויים היו גם סמויים. אנחנו. תורידו את ההופעות,
את מולי אורלי ומשה, תורידו את המשפחות המארחות ואת ה-JCC.
תשאירו אותנו, סברס, שם בסרסוטה. כמה דברים התגלו. כל הריבים
הקטנים, חסרי המשמעות, נהיים צלקות גדולות כשמבלים יום יום
ביחד. ומצד שני, דברים קטנים שנוצרו בגלל אי תשומת לב, כמו
הדרך שבה אתה חושב על בנאדם שאתה חושב שאתה מכיר ואתה כל כך לא
- נמחקים. לטוב ולרע. בעיקר לטוב. אנשים הדהימו אותי. כמה
למדתי לאהוב אותם. כמה נהייתי תלותית בהם, שבבצפר אני מסתובבת
ולא מבינה מה אני מחפשת. הם כולם שם, ביום רביעי בשבע וחצי.
בעצם, הם שם, וגם פה, ומפוזרים. זה כבר לא יחזור להיות מה שזה
היה. האהבה תישאר, אבל לאט לאט מערכות היחסים יחזרו להיות
שטחיות, הצלקות יחזרו להיות ריבים שאף אחד לא שם עליהם את
דעתו, הרשמים הקטנים יימחקו או יעברו לאיזה תא אפור במוח.
בשביל מה.

אולי זה לא היה כואב כל כך אם לא הייתי זוכרת את הכל כל כך
בדיוק. אני לא מבינה, אני לא זוכרת שום דבר, אבל את הנסיעה
הזאת אני זוכרת עד כדי פרטי פרטים שזה מפחיד. ואני זוכרת, ואני
רואה בדמיון שלי את המקומות, ואת האנשים, ואת הוואן שלנו, והכי
נורא - את דיסני.
אני לא מכירה הרבה אנשים שנסעו עם החברים הכי טובים שלהם
לדיסני. זה מעבר לכל הדמיונות הכי פרועים. זה לתמצת את הכיף,
ולהפיק ממנו סטוקים. ולפזר אותו עליך עד שמתעייפים.
הרוב נוסעים עם אמא, אבא, במקרה הטוב בני דודים באותו הגיל.
אני עוד מעולם לא חוויתי כיף עצום כל כך. בדיסני - עם חברים.
מדהים. זה היה כל כך מושלם שאני פשוט מפחדת לנסות להעלות את זה
על הדף, שלא להשחית את הרגעים. לא רוצה להשחית. רוצה להשאיר את
הקסם בפנים. איפה שמרגישים אותו, לא קוראים עליו.

איך אני אתאר את השינוי שחל בי? אני אפילו לא יודעת מה השינוי,
אבל אני שמה לב להשלכות שלו. לא רוצה ללכת לביצפר, לא אכפת
מהלימודים, גיל, אוכלת בבוקר toasted bagel with cream cheese,
חופפת עם קונדישינר, כל היום מתכתבת עם ורד, לא ממש רוצה
להיפגש עם החברים הישנים כבר - לא מוצאת בהם שום משיכה יתרה,
מואסת בהורים, מדשדשת בזכרונות כללל יום. והם כואבים. כי הם
טריים, וצלולים, וכל כך out of reach.

אולי, אולי אם המכה של הנחיתה הייתה קצת פחות כואבת, אולי לא
הייתי יושבת מול המחשב ומתבכיינת. אבל ההבדל בין העולמות כל כך
גדול, וזה שאתה באמת רוצה להיות בו - כל כך רחוק ממך. שוב אני
אדחוף את המשפט הזה: זה כל כך קרוב וכל כך רחוק. הם פה, הם
גרים בתל מונד ובקדימה ובעין ורד ובעין שריד ובצורן - אבל מה
שהיה... היה נדיר. היה ולא יחזור.
היה.

סברס, כמות האהבה שלי אליכם בלתי ניתנת להסברה. עוד לא נוצר
המספר שיתאר את הכמות הזאת!
אני מתגעגעת אליכם, ולשם, ולמה שהיה.
אתם היחידים שמבינים.
והדיסק עושה לי לבכות.
ואני רוצה לחזור. עכשיו. כל כך. לא יכולה כבר עם הסתמיות הזאת
שאתם ביטלתם.

אוהבת.