פעם לפני שנים רבות מאד היה מקום שקראו לו גן עדן. כולם חיו
להם שם בשקט ובשלווה. לא היו מריבות, לא היו קנאות, לא היו
התחשבנויות, לא היתה שם שנאה.
בין כל החיות חי לו בגן עדן גם עדר איילות מנוקדות, יפות
עיניים, עדינות ורכות. הן כתבו שירים, ציירו ציורים וכולם אהבו
את יצירותיהן, אפילו מלאכי השרת. את יצירותיהן של האיילות אפשר
היה לראות כשהן מוצגות על במה יפה במרכזו של גן עדן. יצירותיהן
של האיילות גרמו לגן עדן להיות מקום שכולם אהבו לחיות בו.

בין כל תושבי הגן המופלא ההוא היתה רק חיה אחת מרושעת, קראו לה
חוקי הניקוד של במה. היא היתה דומה למין נחש שכזה, רק שהיתה
בלתי נראית. היא היתה זוחלת בעשב הגבוה ועוקצת באנונימיות,
יונקת דם, מבלי שאף אחד ידע שזו היא שעקצה. היא היתה נקמנית,
עקצה בסתר ללא חשבון ומורא כי אי אפשר היה לגלות את מעשיה
המרושעים.

ואז, ביום אחד בהיר החליטה חיית חוקי הניקוד של במה להתנכל
לעדר האיילות, אולי דווקא בגלל זה שכולם אהבו אותן. היא זחלה
לה בשקט בשקט בעשב הגבוה, וכל יום עקצה את האיילות שבעדר עקיצה
אחת בודדת. עם כל עקיצה הפכה אחת מהנקודות הלבנות של האיילות
להיות לשחורה.

ביום אחד בהיר, בו כל הנקודות הלבנות של האיילות הפכו לשחורות,
נעלם עדר האיילות בפתאומיות. יחד עמו פסו השירים והציורים מגן
עדן. הוא הפך להיות למדבר.

באותו יום מתה חיית חוקי הניקוד של במה מרעב.


בהשראת שירה של ליידי בלוז:
http://stage.co.il/Stories/586623#top