אתמול כשאמרת שאנשים לפעמים לא רואים מה שהם צריכים לראות,
שלפעמים הם מוסטים מנקודת המוקד, שלפעמים הם מפספסים את מה
שבאמת חשוב, הרגשתי שאני עומדת לאבד אותך, לתמיד.
הושבת אותי על המיטה שלך והתחלת לדבר במן עצבנות קלילה באצבעות
הידיים שלך ובכפות רגליך שגרמו לך לנוע במהירות מצידו האחד של
החדר לצידו השני תוך הנפת ידייך באויר וכיווץ אצבעותייך האחת
בשנייה. דיברת כאילו ואתה מספר סיפור של חבר שלך ולא את הסיפור
שלך. ניסית בעקיפין להוציא ממני את התשובה, שאיכשהו אני אצליח
לגרום לך לחשוב שאתה טועה, שאני כן ממוקדת ויודעת בדיוק במה
לבחור ושאני הולכת לעשות את זה, ממש ברגעים אלו ושהסיפור של
חבר שלך נותן לי השראה ואומץ. אבל אני שתקתי והקשבתי ואפילו
קצת צחקתי עליך כשהתחלת להזיע, ובפנים אני רתחתי, מאיימת לפרוץ
החוצה ולבקש את מה שמגיע לי - אותך. אבל הפחד הרציונאלי גבר על
התשוקה שבלב והתכווצתי למעין כדור קטנטן בפנים שמנסה לכדרר את
עצמו אל מחוץ למשחק.
בנקודה מסויימת זלגה לה דמעה מבין העיניים שהצליחה להימלט
החוצה למרות שאסרתי עליה. ניגבתי אותה מהר לפני שראית וכבר אז
הצלחתי לזהות את הייאוש בפניך ובעמידתך, את האכזבה בעיניים שלך
וברעידת שפתיך וידעתי שאתה כבר לא יודע מה להגיד ואיך לבקש,
ושבעצם פשוט נמאס לך, פשוט ידעתי שאיבדתי אותך. כל מה שאמרתי
בסוף זה שזו סוגייה ממש מעניינת ושאתה צודק ושאני מקווה שזה לא
יקרה לי, למרות שברגעים אלו זה קרה. אז שתקת שתיקה של דקה,
וכאילו ושומדבר לא קרה, הצעת שנלך לאכול גלידה כשבחוץ גשם
זלעפות. עכשיו אני כבר מקוררת.
אתמול, כשאמרת שאתה הנקודה שהעיניים שלי לא מתמקדות בה, הייתי
חייבת להוכיח לך שאתה טועה, למרות שצדקת...
אז רק שתדע שלא הרכבתי משקפיים באותו יום ועכשיו אני רואה רק
אותך ושום דבר מלבדך, וכן זו סוגייה ממש מעניינת ואתה צודק
מאוד, ואני מאוד מקווה שזה לא יקרה לי.
יופי! יערה... מול המראה הצלחת, עכשיו נראה אותך הולכת אליו
ואומרת לו את זה.