בלילות כמו הלילה אנחנו בדרך כלל סתם יושבים מחובקים מתחת
לכירבולית בסלון שלה וצופים באיזה זבלון בערוץ הסרטים או בכמה
ילדים מפזזים בטלוויזיה תמורת מחיאות כפיים. השעמום והשטחיות
של העולם החיצוני משתלטים עלינו בעוד אנחנו מנסים להתנתק
מהריקנות הפנימית של שנינו, כל אחד לחוד. היא מלטפת לי את
הירכיים ואת המתניים ואני מחמם לה את כפות הרגליים. בהפסקות
הפרסומת אנחנו מדליקים סיגריה ומדברים על הבדידות. שופכים את
רגעי העצבות ומטילים אותם על השולחן בפרצי צחוק מיוסרים.
סיגריה אחר סיגריה המאפרה מתמלאת באפר תסכולנו. קפה אחר קפה
החדר מתמלא באדי רחמים עצמיים.

הלילה שנינו בודדים מתמיד. לוח השנה מספר שהיום לפני שנה בדיוק
היא הזדיינה פעם אחרונה.
"וגם זה היה לא טוב" היא מתלוננת. "אני כבר לא מצליחה ליהנות
מסטוצים. עד שאני מתחממת זה כבר נגמר".
"אני עדיין לא מבין למה אין לך טוי בוי קבוע" אני מקניט אותה.

שתיקה של הסכמה. אתמול נפגשתי שוב פעם עם רמי. לילה שלם של
עינוגים וטירוף חושים. הוא אחד האנשים הכי משעממים שאני מכיר,
אבל הוא עושה לי נעים וזה מזכיר לי אהבה. אני צורך אותו כמו
סם. עכשיו כבר שבוע וחצי נועם מתעלם ממני. הוא אומר שהוא באבל.
שהוא לא מפסיק לחשוב על איתמר, האקס שלו. הרגשה חולנית של
ואקום מטפטפת לי בגרון ואני מחייג את המספר של רמי כמעט כמו
מכונה. תוך שעה הוא אצלי ואני מתמסר שוב למגע ידיו, לשפתים,
ללשון, לאצבעות.

האצבעות שלה סורקות לי בשיער. אני שואף פנימה מנת עשן ופולט
אותה באנחה:
"אמרתי לנועם שאני רוצה להתנתק".
"ומה הוא אמר?"
"הוא לא אמר כלום. כתבתי לו את זה במסנג'ר והוא פשוט לא
הגיב."
"עזוב אותו, אין לו מושג מה הוא רוצה."
"כן, אני יודע."
"הוא סתם היה פוגע בך יותר."
"אני יודע."
"לקחת את ההחלטה הנכונה" היא מנסה לעודד.
"אני יודע. וזה עדיין קשה".
"אתה יודע שהייתי לוקחת אותך, אם רק היית רוצה?" היא ממששת לי
את הרכות והחום של הידיים שלה מתפשט לי לצוואר. אני פולט מין
צחוק משתעל ומאפר את הסיגריה בתנועה עצבנית.
"את יותר מדי היפראקטיבית בשבילי."
היא מחייכת. "אם זה כל מה שמפריע לך..." היא נושקת לי בלחי.

המרקע שמולנו מחליף צבעים וקולות. פתאום עומד שם כתב במעיל
אפור ומאחוריו אש ותמרות עשן. הוא עומד באמצע הרחוב ונראה חסר
אונים. גם הרחוב נראה עלוב. אם זו לא הייתה תל אביב זו יכלה
להיות כל עיר אחרת. בגניחת שעמום היא שולפת את השלט ומוחה באחת
את הצבעים מהסלון. נשארים רק הקולות מבחוץ. לפעמים, כשאין
מכוניות בכביש אז אפשר לשמוע את הים, אבל עכשיו שומעים רק
כלבים נובחים ואמבולנסים ממהרים.
"בדיוק מה שחסר לנו פה. קצת מציאות." היא רוטנת ומגיפה את
החלון. משתררת דממה ומופרת תכופות בתקתוקי השעון צפרדע שלה.
"אני מתה מעייפות וכואב לי הגב" היא מתמתחת על הספה.
"בואי למיטה. אני אעשה לך מסאז'" אני מציע והיא מסכימה.

היא נשכבת על הבטן, ישבנה מזדקר לכיוון הנברשת הגותית שלה, זכר
לימים בהם הייתה נערה פוחזת הידועה בציבור כמפתח רגליים. גברים
צעדו אל דירתה כמו נמלים לקן. נוזלים ניקוו ממיטתה כמו נחלים
לים. עכשיו הקן נטוש ונחלי אכזב חורצים ערוצים בנפשה. היא
מניחה את ידיה העבות לצד ירכיה שאיבדו ממתכונתן במהלך השנים עד
שהפכו לאברי מרבק. שיפולי ביטנה מרוחים על הסדין. היא מורידה
את חולצתה ומנתקת את מנעול חזייתה, נותנת לשדיה להשתחרר
מלחיצתה. כמו מתוך הרגל אני לופת את מתניה בין ירכי ומניח את
ישבני בעדינות מותאמת על ישבנה. זיק של חשמל זורם בין פלחיה.


מהארונית ליד מיטתה אני שולף שמן עיסוי בריח וניל ומושח בו את
ידי, משתדל לחמם אותו לפני שיבוא במגע עם עורה הדאוב. כאשר
לבסוף נפגשות כפותי עם שכמותיה היא פולטת אנחה עצורה, כמו
גרגור של גור כלבים רעב. היא משותקת עכשיו וידי מתרוצצות על
גבה ומתניה, מפזרות את השמן שכבר הספיק להתחמם מחום גופנו. אני
מתחיל לקמט את עורפה, לוחץ אצבעותי כנגד צווארה ותנוכי
אוזניה.
"מממממ... זה נעים לי." היא מגרגרת ובקולה אני שומע חיוך. "אתה
מלך העולם. אל תלך מפה אף פעם". ולומר את האמת, האגו שלי מביע
שביעות רצון תהומית.
"אולי נדליק איזה קטורת או משהו?" אני מציע.
"לא." היא אומרת בקול מפונק. "אתה לא קם ממני עכשיו".

כריות ידי נדחקות בין קיפולי גבה, מיישרות אותם ונלחצות פנימה
לעבר צלעותיה המכוסות שומנים. שרירי הגב שלה מגיבים בבשרנות
קפיצית. אני דוחף פנימה ותגובת הנגד של גופה גורמת לה לפלוט
אנחות קטנות של עונג. בין לבין אני מרגיש את ידיה מגששות אחר
רגלי. היא שמה אותן על השוקיים שלי במין תנועה כמעט אימהית.
רצף של אנרגיות זורם לי בגב התחתון ומתחיל לשים פעמיו לשאר
גופי. אני סוגר מעגל ומחזיק את ידי על כליותיה מעביר אליהן את
חום גופי, מנסה להעניק בבת אחת את כל מה שיש בי ואין לו דורש,
מקריב מנה מתשוקותיי לגוף שלעולם לא אמצא בו פורקן.

ולפתע הכל נעלם. אני מוצא עצמי יושב עליה רכון וידי לצידיה.
תשוש ומאוכזב אני מביט בגב הפרוש לפני ושוב אין בו אלא חתיכת
בשר ורודה וקפואה. השמן החל נספג בעור ונתן לו מראה של צלי לא
אפוי. שיערותיה פזורות לצדדים, משוות לראשה מראה עטלפי, שדיה
נחלצו מכיסי הבד שאחזו בהם וכעת הם מציצים מתחת לגופה כמו
עיניים של זוחל קדמון. אני מבחין ברטט קל העובר תכופות בגבה
ושומע את בכיה נספג בכרית. אני לוטף את שערותיה ומעביר אותן אל
אחורי אוזניה. היא מסובבת ראשה לכיווני ועיניה מגורות
ומאדימות.
"אני מגעילה אותך. אני יודעת." קולה רועד.
"את הבחורה הכי מקסימה שאני מכיר." אני מחזיר בקול הנעים ביותר
שאני מסוגל להנפיק באותו רגע.
"זה הכל? מקסימה?" היא תולה בי תקוות.
אני יורד ממנה ומתיישב לידה, מלטף לה את היד. "מקסימה
ומיוחדת." אני מנסה לחייך.
"אתה אוהב אותי?"
"מאוד." אני עונה וסוחט ממנה מבט ארוך בעיני.
"למה שלא תהיה איתי קצת? נישן בלילה מחובקים נתעורר אחד עם
השני בבוקר, אני אכין לך קפה וטוסט על הבוקר." היא מציעה בחיוך
ואני בוהה בה בעצב.
"אני חושב שכדאי שאני אזוז עכשיו."

עיניה נמלאות שוב בשצף דמעות והיא מביטה בי בעודי מתרומם
ממיטתה ויוצא לסלון. היא יוצאת אלי לבושה בחולצתה, לוטפת את
לחיי ומישירה מבט בעיני. "אל תעזוב אותי ככה, בבקשה" היא שוטחת
טחינתה ברעדות תסכול ותשוקה שלא באה על סיפוקה. אני אוחז בידה
ונושק לה. היא מתקרבת אלי ומנסה לנשוק לשפתי אך אני מקדים אותה
ומצמיד פי ללחייה. לפתע מתמלא חלל הפה בטעמן המלוח של דמעות.

חיבוק ארוך חותם את הביקור. אני יוצא מהדלת ומאחורי מסתובב
מפתח וננעלים בריחים. אני נוהג אך אינני רואה את הכביש. מולי
משתרכים שדות וניל ריחניים ובהם נטועים דחלילים עירומים. אני
בולע את הרוק ועדיין מרגיש בטעם המלוח של דמעותיה. פותח חלון
ומדליק סיגריה, לפזר את הכעס והבלבול אל תוך הלילה השחור
שמסביבי. רמזורים וגשרים עוברים מעלי, מפנים מקומם לעלטה חסרת
ירח. עיני נעוצות בשדות הוניל, אך ידי עוד חשות בקפלי האישה
היחידה שאי פעם עינגתי את בשרה. האישה שאהבה אותי. האישה שאשוב
ואפגוש בנגינת ייסורים.