לא בוכה אף פעם, עם חיוך תמידי,
פעם, זאת הייתה אני.
עם בטחון עצמי, מוקפת חברים,
ילדה כמעט חסרת פחדים..

פתאום אני כזו - נפגעת בשנייה,
מתי נהייתי כ"כ רגישה?
ואיך אחרים יוכלו להפנים,
את הפחד הגדול שיש לי מאנשים?

כל מילה של מישהו אחר,
גורמת לכאב שלא ניתן לתאר,
כל מבט גורם לדמעות,
למרות שכבר לא נשאר כוח לבכות.

ואיך אנשים לצידי נשארים?
בכי הוא לא דבר שמושך חברים.
שותקת, מסתגרת, נועלת את הלב,
נמנעת מלהרגיש - כי זה כואב.

האושר רחוק, החיים נראים גרועים,
כבר לעולם לא אהייה כמו אנשים אחרים,
כמו אלה שצוחקים, ולא דואגים,
מסתכלים במראה - ועם עצמם שלמים.

אז איך גם מחר בבוקר אקום?
אנגב את הדמעות, ואמשיך לצום?
אפגע כל הזמן, ועל עצמי ארחם,
כי בעצם, כבר אין מי שינחם...

ושוב מרגישה שנשארתי לבדי,
שוב מין תחושב של דכאון פנימי,
מסתכלת, ואין איש מסביבי,
בקרוב, גם לא ישאר לי את עצמי.



                                           


24.11.05