צלם הירח משתקף בחלון שממול
ובעיניים בוהק ניצוץ של כמיהה
כמו בלחיצת כפתור שמפעיל מנגנון
רצות להן מחשבות, חיפוש ללא מטרה

רואה נחלים זורמים אל האגם
חיים כך עוברים, בזבוז של סתם
מחזיק מפתח שעונה לכל הדרישות
פותח הכל חוץ מהדלת הזאת

הניצוץ כבר דועך וכעס גובר
למה את המחסום אני לא שובר?
בידיים הכח לשנות ולשכתב
ליצור להשמיד לחוש אהבה וכאב

אך אני כילד ביישן שמרגיש מאוים
מתרגז וזורק אבנים לאגם
בוחר לעזוב את הכל ולשבת בצד
לראות איך החיים חומקים מהיד

הייתכן זה סופו של האיש המוזר
שמחזיק בקלפים מהסוג המובחר?
או שמא זה רק עניין של זמן, עד שכמו כולם
הוא יפתח החלון, יקפוץ לאגם?

כולי תקווה...