[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








                                  פרק ראשון

לפני שאני מתחיל אני רק רוצה להגיד לכם שהסוף היה טוב, רק כדי
שלא תדאגו, כשאתם קוראים את הסיפור שלי. כי בהתחלה זה היה די
רע, והיו זמנים שאמרתי לעצמי, זהו. זה יהיה סוף- העולם. אבל
המזל היה שמי שטיפל בכל הנושא הזה היו אנשים מדהימים. אם זה לא
היה בידיים שלהם, אני לא רוצה לחשוב מה היה יכול לקרות. כי
איומים על סוף העולם שומעים כל הזמן וגם רואים על זה סרטים.
אבל זה היה באמת רציני, למרות שאתם כמובן, לא ידעתם מזה כלום.
אם ואגמן היה באמת מצליח בתכנית שלו, זה היה צריך להיות הפתעה
בשביל כולם. היינו נגמרים ב-וויש בלי בכלל לדעת שזה קורה לנו.
אז זה כאמור, רק היה הקדמה. ועכשיו אני אתחיל את הסיפור
מהתחלה. או יותר נכון, איפה שאני התחלתי. כי ההתחלה האמיתית
היתה בבית- הספר רושפלד בנתניה. זה היה עוד לפני שהם מצאו
אותי, אז אני לא יודע בדיוק מה קרה שם.  אני אישית לא למדתי
בבית-ספר הזה. אני עפתי מבית-ספר קצת אחרי כיתה ו' ואני לא
הכרתי אף אחד מהנפשות הפועלות כמו שאומרים. בחיים לא הייתי
חולם לצאת להרפתקאות מסמרות שיער אם אחד מהמורים שהיו לי בכיתה
ו' ובטח לא עם מנהל בית-ספר. אבל אין ספק שהמנהל של רושפלד היה
באמת משהו מיוחד ואם כל המנהלים היו כמוהו אני בחיים לא הייתי
עף.
כשאני נזכר עכשיו איך הכל התחיל בשבילי, אני דבר ראשון חושב על
דושה הכלבה של השכנים שלנו. הם חיפשו אותה עוד הרבה זמן אחרי
זה. כי זה היה איתה שהלכתי לדוג קצת ספרים מהחנות בקניון. אני
תמיד עושה את זה. בגלל זה גם העיפו אותי מהבית-ספר אבל נעזוב
את זה עכשיו.
בקיצור אני ודושה היינו בדרך לחנות כשפתאום ראינו ארנק על
הרצפה. זה היה ארנק של גבר והוא היה זרוק על המדרכה ככה באמצע
היום. הוא היה נפוח וממולא בכל מיני תעודות וכרטיסי אשראי
ובגלל זה, הוא כנראה נפתח איך שהוא נפל מהכיס של הבן- אדם
ונשאר שוכב פתוח על הארץ. הסתכלתי שאין אף אחד וקראתי בשקט
לדושה שתעצור ותחכה לי. אני והיא התכופפנו להסתכל והיא גם
רחרחה קצת, אבל פתאום היא נתנה יללה איומה וקפצה לאחור. דושה
היא כלבה ענקית אבל מה זה שקטה וטובה, ולהתנהג ככה זה היה ממש
לא מתאים לה. אז ישר קפצתי גם אני, מהבהלה ונתתי צעקה. דושה
התפתלה מכאבים ונסתה להסתובב אחורה ולהתנפל על מישהו, שלא פחות
ולא יותר, תפס אותה בזנב! אני הייתי כל- כך משוגע מעצבים
שקפצתי עליו מאחור והתחלתי לצרוח "תעזוב אותה!!". הוא, בלי
להתבלבל משך את הכלבה בקולר והתחיל לחנוק אותה, וביד השניה
הקיף את הצואר שלי והתחיל לחנוק אותי גם.  בכלל לא הזיז לו,
הנשיכות של הכלבה וההשתוללות שלי. הוא רק נהם לי לייד האוזן
"פושע קטן ומגעיל! חצוף! אני אראה לכם גנבים... כל דבר נדבק
לכם לידיים המלוכלכות שלכם..."
"קוץ!!! תפסיק עם זה! קוץ!"
"מה קורה שם?"
"זה קוץ! הוא הולך להרוג אותו!"
"תפוס את הילד, זאב!...  ברוריה תזהרי מהכלב!... קוץ! מספיק
עכשיו!"
מישהו תפס אותי ומשך אותי אחורה, אני עוד השתוללתי וצרחתי,
הייתי יכול לפוצץ את כולם מהקריזה, אבל המישהו הזה תפס אותי
באמת חזק. דושה התפתלה וייללה אבל גם אותה תפסו, איזה בחורה
למען האמת, חיבקה אותה, היא ממש כמעט שכבה עליה כדי להשתלט
עליה, וניסתה להרגיע אותה. הכלבה ייללה ורעדה בידיים שלה,
וההיא, עם הראש קרוב קרוב לאוזן של הכלבה ליטפה אותה ודיברה
אליה, אני לא יודע מה היא אמרה אבל היא לא הפסיקה לטחון לכלבה
באוזן איזה שעתיים עד שהכלבה פשוט הפסיקה לרעוד. אבל גם אז היא
לא עזבה אותה והמשיכה לחבק אותה וללטף לה את הראש. בינתיים
המישהו השלישי תפס את הקוץ הזה ומשך אותו אחורה ורק אז הסתכלתי
עליו בפעם הראשונה וחטפתי את השוק של החיים שלי!
הוא היה נראה רע. אבל ממש רע. הפרצוף שלו היה חתוך לאורך
ולורחב. אחת מהעיניים שלו היתה בלי עפעף, כל הזמן פקוחה.
השנייה היתה רגילה אבל בקושי ראו אותה בתוך הפרצוף התפור
והמזוגזג שלו. הם היו בצבע כחול כהה וממש ירו עלי גצים.  אני
לא העזתי להסתכל אבל די ברור שלא היו לו אזניים, בגלל שהשיער
שלו היה ארוך ואסוף בקוקו והיה אפשר לראות שם משהו מוזר. היה
לו אף שבור שבלט הצידה כאילו זה ששפך עליו את החומצה על הפנים,
גם העיף לו איזה בומבה מקודם, וזה בטח גם הגיע לו. לא היו לו
שפתיים בכלל והפה שלו נראה כמו חריץ סגור, שדרכו הוא לא הפסיק
לרטון ולסנן עלי קללות בקול נמוך וצרוד. אם הבנאדם השלישי לא
היה תופס אותו ממש חזק ומושך אותו לאחור, הוא עוד היה ממשיך
להתנפל עלי. אני מרוב הלם נהייתי משותק, פתאום שמתי לב שהפה
שלי פתוח וזה כנראה עצבן אותו עוד יותר, כי הוא התחיל לנהום:
"מה קרה לך פתאום? מה יש, נהיית גולם? תזהר שהסנטר שלך לא
ייפול לרצפה! שלא יכנס לך פנימה איזה זבוב לפה, יה חתיכת..."
"-טוב, מספיק עם זה עכשיו, קוץ! תרגע!"
זה היה האיש שתפס אותו. הוא היה הכי מבוגר מכולם, בלי לקחת
בחשבון את קוץ, שמרוב שהוא היה כזה חתיך לא יכולת לדעת עם הוא
בן עשרים או בן מאה.
"תעזוב אותי, מיכאל! אין לי זמן לשטויות שלך"
"קודם תרגע"
"להרגע???? מה להרגע? אני לא יכול לראות יותר את הארחי- פרחי
הקטנים האלו, עם הידיים הקטנות בכל- מקום, שניה אתה לא שם
לב... הארנק שלי עוד לא הספיק להגיע לרצפה וכבר המלוכלך
הקטן..."
"אני לא מלוכלך ולא קטן!" עוד פעם התחלתי להשתולל, כבר ממש
נמאס לי לשמוע את החרא הזה, סליחה על הצרפתית "ואתה, עם פרצוף
המקסים שלך בכלל אסור שתצא מהבית בלי..."
"הו! הו!!! להרגע שניכם!!! קוץ! ואתה- איך קוראים לך?"
זה היה עוד פעם המבוגר. לא עניתי לו, אבל זה ממילא לא היה משנה
כי הקוץ-בתחת עוד-פעם כמעט השתחרר לו מהידיים.
"לא! רק אם אתה נרגע!"
"טוב! עזוב אותי! נרגעתי אני אומר לך!"
"עזוב אותו, מיכאל", אמר מאחורי הבחור שהחזיק אותי. רק עכשיו
שמתי לב שהוא לא הרבה יותר גבוה ממני, ואולי אפילו יותר רזה.
היה לו לעומת זאת קול מאד עמוק וערב, כמו של איזה קריין
בטלוויזיה. את הפנים שלו לא ראיתי. מיכאל שחרר את הקוץ שנתן בי
עוד מבט מזרה-אימה מהעיניים המשונות שלו והלך הצידה.  הוא גם
היה צולע בנוסף לכל מעלותיו. הוא כנראה באמת הצליח להביא
למישהו את הסעיף, חשבתי.
"עכשיו אתה!" אמר האיש המבוגר
"אני מה?" שרקתי לכלבה והתכוונתי להתחיל ללכת אבל עכשיו הוא
תפס אותי. זה באמת התחיל לעלות לי על העצבים. "עזוב אותי!"
"איפה אתה גר?"
"זה לא עניינך!"
"הי!" אמרה הבחורה, היא היתה גבוהה ומגושמת אבל היה לה חזה
גדול ופנים יפות. "אל תתחצף, ותגיד תודה שהצלנו אותך."
"תודה רבה ושלום!"
"בוא הנה!" הוא משך אותי אליו. הסתכלתי לו לעיניים. "מה אתה
רוצה?" הקול שלי התחיל לרעוד מרוב כעס, מההשפלה, מהבושות שהם
עשו לי באמצע הרחוב. "אמרתי סליחה! אמרתי תודה! מה עוד?? אתם
רוצים לתת לי עונש? להוציא אותי להורג?? להגיד לי לכתוב מאה
פעם לא לגנוב ארנקים מטיפוסים מכוערים ופסיכים?? אני כבר יודע
לבד. תן לי ללכת או שאני אגיד לכלבה ש..."
"הכלבה לא תעזור לך," הוא הסתכל לי ישר לתוך העיניים. היו לו
גבות בהירות ועבות, ומתחתיהן עיניים שקועות עמוק בצבע חום בהיר
ושקוף, כמו דבש. הם הזכירו לי את העיניים של רבי אהרון, הרב
שלנו, זה שהיה עוזר לאמא שלי כשהיא עוד היתה חולה. פתאום הוא
חייך אלי והעיניים האילו התכווצו בתוך רשת של קמטוטים, וזהרו
אפילו עוד יותר. ואז הוא הפנה את מבטו והסתכל על הבחורה באותו
חיוך, וזה היה ממש מזל, כי הוא כבר כמעט היפנט אותי לגמרי. היא
חייכה אליו בחזרה והמשיכה לחבק את הכלבה, שעכשיו הסתכלה עליה
וכשכשה בזנב. זה היה ברור שדושה באמת כבר לא תעזור לי עכשיו,
הבוגדת.
"בן כמה אתה?"
"צא לי מהוריד!" רציתי להגיד לו, אבל יצא לי- "שתים- עשרה
וחצי". הוא חייך חיוך יותר רחב, ולצדי הפה שלו נמתחו חריצים
ממתחת לעיניים הצוחקות ועד הסנטר.
"אתה לא נראה לי כאילו מישהו ייחפש אותך, נכון?" הגבות שלי
התרוממו מהפתעה, זה היה שינוי מרענן לעומת ה-"איפה ההורים
שלך?" הרגיל. וכמובן שאף אחד לא חיפש אותי כבר שנים. האחרונה
שאי- פעם דאגה לי היתה  אמא שלי, אבל זה היה מזמן, כשהיא עוד
היתה חולה. ומאז שעפתי מהבית-ספר גם לא שולחים יותר מכתבים
לשום מקום. יש לי משפחה אומנת אבל הגעתי אתם להסדר שהם מתעסקים
בעניינים שלהם ואני שומר על הפה שלי. וכל עוד המשטרה לא מתערבת
הם רגועים.
וזה היה אז שהוא הציע לי לבוא אתם.  הוא בעצם לא הציע. הוא
אמר. כאילו שהייתי יכול לסרב, כשהוא מסתכל עלי ככה בעיניים
הזוהרות שלו. השאר לא היו ממש מאושרים, הבחורה ניסתה להגיד
משהו וכמובן גם החבר שלכם, קוצי, רטן ונהם כמו איזה חתול
עצבני. רק בשביל להרגיז אותו עוד יותר לא רציתי להגיד לא. הם
אפילו לא אמרו לי לאן הם הולכים. "ואנחנו נצטרך גם את הכלבה"
הוא אמר, כשניסיתי לשלוח אותה הביתה. דושה כמובן הסכימה מייד
ללכת לכל מקום אחרי האהבה החדשה שלה- ברוריה.
אם הייתי יודע אז, שזה בא ממנהל בית-ספר, הייתי אפילו עוד יותר
מתפלא. אבל אני לא ידעתי כלום. גם לא היה לי מושג שאני הולך
להרביץ עכשיו את ההרפתקאה של הגלאקסיה, שאני הולך לבלות אתם את
החלק הטוב ביותר של החיים שלי עד כה ושהוא והקוץ יהפכו להיות
האנשים הכי יקרים לי בעולם.

                                פרק שני

האמת היא, שדווקא כן היו לי תכניות. כמו שאמרתי לכם, הייתי
בדרך לקניון. יש שם חנות ספרים שאני מאד אוהב. אני מניח שלפי
כל מה שסיפרתי לכם עד עכשיו, אתם בטח מדמיינים אותי בתור איזה
פושטק גנב. אבל האמת היא שאני דווקא ילד טוב. פשוט היו לי קצת
בלאגנים. זה יכול לקרות לכל-אחד, כידוע. המשפחה שלי לא היתה
משהו, כשהיא בכלל היתה, אבל בנוסף היא גם נגמרה לי די מהר. את
אבא שלי אני בקושי זוכר. הוא היה נשוי פעם לפני האמא, ויש לי
למען האמת שתי חצאי- אחיות גדולות ואולי אני אפילו דוד (אני
בטוח דוד) כי הם ואמא שלהם ברחו מהבית וחזרו בתשובה. זה קרה
אחרי שהילד הקטן שמה (החצי- אח שלי) נפטר ממחלה כשהוא היה בן
ארבע. קראו לו נתן. בקיצור אחרי זה כולם ירדו מהפסים. אבא שלי
הפסיק לעבוד, אשתו והאחיות שלי ברחו לו, נעשו חרדיות קיצוניות
והם מסתתרות אצל דוסים באמריקה. אין לי מושג איך האמא הסכימה
להתחתן אתו, והוא באמת עשה לה את המוות כי הוא היה מובטל
ונרקומן, כמו שאמרתי, זה יכול לקרות לכל אחד. הוא  יצא לי
מהחיים בגיל מאד צעיר, או יותר נכון, האמא ואני יצאנו לו
מהחיים. מה שכן- קיבלתי ממנו חינוך מעולה. הוא היה טוחן לי את
המוח בספרים- לא משנה איזה. לא הבנתי כלום כמובן, אני רק זוכר
אותו יושב לייד המיטה שלי, הראש שלו כפוף מעל ספר, והוא מדבר
ומדבר ומדבר וככה העיניים נעצמות לי ואני נרדם. כשהאמא ואני
עזבנו, גנבתי לו ספר עם ציור של ראש מפלצת עם נחשים מתפתלים
במקום שערות על הכריכה, ועם סיפורים מדהימים על הרפתקאות של
גיבורים עם שמות מוטרפים. הייתי מכריח את האמא להקריא לי
וכשנגמרה לי הסבלנות, הייתי חופר בספר הזה עד שלימדתי את עצמי
לקרוא לבד וראיתי שהשם שלו זה "מיתולוגיה יוונית" מאת עדית
המילטון. גנבתי לו עוד ספר "אנציקלופדיה עולם-הילד- כרך ג"
בגלל הסיפור על רוסטום וזוראב- אב ובן, שנפגשו אחרי הרבה שנים
ונלחמו אחד בשני, בלי לדעת שהם אב ובן. והאב הרג את הבן והיה
שם שמח. הייתי בוכה שעות על הסיפור הזה. כשהלכתי לבית- ספר כבר
ידעתי לקרוא יותר טוב מהמורה, וגם חשבון, כי אבא שלי גם לימד
אותי את לוח הכפל. הוא היה משחק אתי ב"תופסת מספרים", שזה משחק
שהוא המציא בשביל ללמד את לוח-הכפל. אם הראש שלו לא היה כזה
דפוק הוא היה יכול להיות מורה דגול בעצמו. אפילו שבינינו לא
הייתי צריך את המשחק הזה בשביל ללמוד חשבון. ממילא זכרתי את
הצירופים של הצבעים של המספרים, ככה שזה לא היתה בעיה ללמוד
להכפיל. כל שאר השטויות שמלמדים בבית-ספר באמת לא נראו לי
חשובים, אבל לא התערבתי. הייתי יושב בשקט ומחכה שהשיעור ייגמר.
עד שבסוף העיפו אותי בכיתה ו', בנסיבות שאינני מעוניין לפרט
כרגע. כל מה שאני יכול להגיד עכשיו זה שזה בטח בגלל שלמורה
הבהמה שלי נמאס שהיא אף-פעם לא מוצאת למי להתקשר הביתה וללכלך
עלי, כמו שהיא עושה לכל מי שטיפה מפריע או מתתחצף.
ככה שכשאמא שלי נעשתה חולה, כבר הייתי יכול להסתדר לבד ולא
הייתי צריך כלום. רק מה, כל- פעם שנגמרו לי הספרים הייתי צריך
חדשים, אז הייתי לוקח מהחנות בקניון. אותו יום התכוונתי להרביץ
מכה כשנתקלתי בחבורה הנחמדה שלי, אבל הסיפור שלהם, שלא היה לי
מושג מהו, נראה לי עם כל הכבוד, הרבה יותר מעניין.
וככה מצאנו את עצמינו, דושה ואני, חלק מהחבורה. מיכאל, האיש
המבוגר ביותר הלך הכי מקדימה. הוא היה איש גבוה ורחב, ונראה
כאילו הוא עושה הרבה כושר. היו לו פנים רחבים ושיער כסוף מסורק
לאחור. עכשיו הוא כבר לא חייך יותר, אלא צעד במהירות, בצעדים
גדולים. הראש שלו היה מורכן למטה והוא נראה כאילו הוא מאד
מרוכז בעצמו. קוץ הצולע הלך ליידו, והיה נראה לי שהוא שומר על
הקצב די בקלות, למרות שהוא כל-הזמן התנשף. מדי פעם הוא אמר
משהו בקול הצרוד שלו למיכאל, שענה לו בקול נמוך. קוץ היה גדול
כמעט כמו מיכאל, אבל קצת שמן, כאילו גם הוא היה פעם בכושר טוב,
אבל הפסיק להתאמן. הבחור והבחורה הלכו מאחוריהם. הבחורה הלכה
בצעדים גדולים, כמעט בלי להזיז את הידיים. היה לה שיער קצר
וחום, כתפיים צרות וישבן רחב. הבחור שהלך לידה, זאב, היה בערך
בגובה שלה, והרבה יותר רזה. היה לו שיער קצוץ בהיר ועיניים
כחולות. הוא נראה מאחור כמו ילד, אבל אני ראיתי את הפנים שלו
מקודם, ולמרות שגם הם היו ילדותיות, הם היו מאד חוורות עם
קמטים לייד העיניים והפה. חוץ מזה היו לו עיגולים שחורים מתחת
לעיניים ומדי פעם הוא פיהק, כשהוא מסתיר את הפה בכף היד,
ומסתכל הצידה, כאילו לבדוק שאף אחד לא שם לב. בקיצור, הוא נראה
חולה, או כאילו לא ישן שבוע. מדי פעם הבחורה היתה אומרת לו
משהו, ואז הוא היה מושך בכתפיים, מסתכל למטה ומחייך לעצמו. היה
לה קול קצת מחוספס, כאילו בלי צבע, והיא נראתה די מרוגזת. כל
פעם שהוא היה עונה לה, הייתי מופתע מחדש איך יוצא לו כזה קול
יפה ועמוק למרות שהוא כזה קטן. דושה רצה לייד הבחורה, הזנב שלה
מתנפנף למעלה כמו דגל, והיא לא מורידה ממנה את העיניים. הבחורה
היתה מלטפת אותה מדי פעם. אני הייתי הכי מאחורה. כמובן רץ, כי
הם לא טרחו לחכות לי, ואפילו לא הסתכלו לאחור לראות אם אני שם.

אבל זה לא לקח הרבה זמן כי אחרי שחצינו את שדה הקוצים שמאחורי
הקניון, הם התקרבו אל מכונית מיני- ואן ירוקה מטאלית ונעצרו
ליידה. זאת היתה מכונית חדשה לגמרי שעל השמשה הקדמית שלה היה
מודבק התו המשולש הזה שמסמל רכב נכה. זה כמובן היה האוטו של
קוץ, שהוציא מן הכיס צרור מפתחות ופתח את הדלתות בלחיצה על
הכפתור של השלט.
"מי נוהג?" נהם קוץ, וטלטל את המפתחות. זאב משך שוב בכתפיו.
מיכאל הסתכל אל הבחורה ושוב היה הנצנוץ הזה בעיניים שלו.
"ברוריה תנהג"  הבחורה עשתה פרצוף נעלב, כאילו תפסו אותה על
חם, אבל יחד עם זה היא נראתה כאילו היא הולכת לחטוף מקוץ את
המפתחות מרוב שהיא כבר רוצה לקרוע את הכביש. "רק אם אף אחד אחר
לא רוצה", היא רטנה, לקחה את המפתחות מקוץ וטיפסה אל מושב
הנהג. קוץ נעמד לייד הדלת הקדמית השניה ועוד פעם שם עלי את
העין הרעה שלו. "הילד והכלב מאחורה" הוא נהם "ואני מזהיר אותך,
שאני לא אמצא כתמים על הריפוד..."
"אני לא ילד!" נהמתי בחזרה. "וזאת כלבה! והיא נקייה יותר
מ..."
"או.קיי. זה מספיק!" מיכאל התערב. "תעלו לאוטו, ושבו מאחורה
שניכם. אל תדאג קוץ, הם שניהם נראים לי נקיים ומחונכים"
דושה ואני טיפסנו אל המושב האחורי. בינתיים גם קוץ טיפס בעמל
רב אל המושב שלו, התיישב ואז הסתובב אחורה והסתכל בזעם על
דושה, שהסתובבה כמה פעמים על המושב לפני שנשכבה והניחה את הראש
שלה על הברכיים שלי. הזנב שלה עוד כשכש, ואני בדקתי לראות
שהמושב נשאר נקי. הקוץ הזה בכל-זאת לא נראה לי כמו אחד שכדאי
להסתבך אתו. זאב ומיכאל עלו גם הם והתיישבו לפנינו.
ב' התניעה ושמה גז. עוד לפני שהספקנו לצאת לכביש, זאב נרדם
והראש שלו נפל הצידה על הכתף של מיכאל. מיכאל הסתכל עליו במבט
רציני ונאנח, אבל לא אמר כלום. הוא גם לא הזיז את הראש של זאב,
שנראה כאילו גם אם יתקעו לו בחצוצרה באוזן, זה לא יעיר אותו.
כל- כך עייף הוא היה.
איזה חצי שעה אחרי זה ברוריה הרימה את הראש מהכביש וראיתי את
העיניים שלה דרך המראה, מסתכלות על זאב ועל מיכאל. "כבר?" היא
שאלה, ובלי לחכות לתשובה היא עקמה את הפרצוף. כנראה שאפילו
העייפות של זאב עצבנה אותה.
"ניסע לבית- הספר?" נהם קוץ
"כן" אמר מיכאל "אבל קודם אני רוצה לעצור באיזה מקום לאכול
משהו. וגם לעשות קניות."
בול קליעה. כבר הייתי מת מרעב.
מקדימה, במרחק 500 היה שלט של תחנת דלק עם מרכז מסחרי קטן
ומסעדה. ברוריה, שנסעה כל הזמן במסלול השמאלי, הפעילה את
האיתות. "אני לא חושב שתספיקי-..." קוץ ניסה להגיד ואז הפסיק
את עצמו ונתן שאגה- "לכל הרוחות אשה! איך את נוהגת!" כי היא
פשוט שברה ימינה וחצתה שלושה נתיבים כשהיא מזגזגת כמו נחש בתוך
זרם המכוניות. אני מוכרח להודות שהיא עשתה את זה ממש בכשרון,
אף אחד אפילו לא צפר, אבל קוץ התחרפן לגמרי. מרוב כעס הוא
אפילו לא צעק.
"את מוכנה להזהר בבקשה?" הוא אמר כמעט בלחש.
"פעם הבאה תנהג אתה" ברוריה לא נשארה חייבת. אבל הפה שלה התעקם
למעלה בחיוך של נצחון שהיא בקושי הצליחה להסתיר.
"ברוריה" אמר מיכאל.
"או זאב!" הוסיפה ברוריה. "ברוריה!" אמר מיכאל בקול יותר חזק,
והסתכל שוב על זאב, במבט הדואג הזה. אבל זאב המשיך לישון כאילו
אין מחר. קוץ לא אמר יותר כלום. זה היה נראה שאפילו הוא לא
רוצה ליפול לפה שלה. תוך כדי זה ברוריה נווטה בקלי קלות את
המכונית הענקית במגרש החניה והחנתה אותה מול המסעדה.  
המכונית נעצרה ואנחנו ירדנו ממנה, דושה קפצה החוצה וישר מצאה
לה איזו פינה להשתין. מיכאל ניסה להעיר את זאב, בהתחלה
בעדינות, אחר-כך הוא עבר לטלטולים רציניים. לקח לו איזה חמש
דקות, אבל בסוף זאב התעורר ונשפך החוצה. מחוץ למסעדה היו
מפוזרים שולחנות עם שמשיות, ואנחנו התיישבנו מסביב לאחד מהם.
זה היה שירות עצמי, אז ברוריה מייד קפצה והתנדבה לרשום מה כל
אחד רוצה. "בשביל הילד תקחי שניצל גדול אם הרבה צ'יפסים
וקצ'ופ." אמר לה מיכאל והסתכל עלי. "תקחי לו גם איזה פיתה או
שתיים. וקולה. וגלידה." הוא הוסיף ועוד- פעם הופיע הניצוץ הזה
בעיניים שלו. הייתי כל- כך רעב, שפחדתי שתיכף הבטן שלי תתחיל
לקרקר. בכל-זאת נראה לי שהוא הזמין בשבילי קצת יותר מדי.
לא-נורא, חשבתי, ממילא גם דושה צריכה לאכול.
כל השאר הזמינו לעצמם מעורב על האש, חוץ מזאב, שהזמין סטייק
וביקש מברוריה להגיד להם שהוא רוצה אותו נא. בזמן שחכינו לאוכל
אף אחד לא דיבר. מיכאל נכנס עוד- פעם לריחוף, כשהוא נשען על
הכסא לאחור. הידיים שלו היו משולבות על החזה והראש שלו היה
כפוף קדימה. אם העיניים שלו לא היו פקוחות ומסתכלות למטה אל
הידיים בלי למצמץ, אפשר היה לחשוב שהוא ישן. הפה שלו היה
מכווץ, כאילו הוא מוצץ סוכריה חמוצה.
קוץ לעומת זאת היה מתוח כמו תמיד. הוא הסתכל מסביב בעצבנות עם
העיניים הרעות שלו ותופף על השולחן. היד שלו לא נראתה יותר טוב
מהפרצוף שלו. האצבעות היו מכופפות ונראו נוקשות לגמרי, וחצי
מהאגודל שלו היה חסר. זאב שפשף את העיניים ונראה כאילו הוא ממש
נלחם עם עצמו לא להרדם עוד פעם. בסוף לא יכולתי להתאפק.
"אפשר לדעת, עם כל הכבוד, לאן אנחנו הולכים?" שאלתי
מיכאל אפילו לא זז. הוא רק הרים את הגבות שלו ונראה כאילו הוא
עוד חושב על זה. הבנתי שאני לא הולך לקבל שום תשובה, אבל
החלטתי לא לנדנד. המשכתי להסתכל מסביב. זה כבר היה אחר-הצהרים
ורוח קרה התחילה לנשוב, אבל השמיים היו בהירים. דושה התרחקה עד
המדשאה מהצד השני של מגרש החניה. היו שם כמה מתקני משחקים
ונדנדות מעץ לילדים קטנים. היא עמדה ליד מישהו שנראה כאילו הוא
מלטף אותה, ואז הוא זרק מקל שהחזיק ביד והיא קפצה והתחילה לרוץ
אחריו.
"יותר טוב שתשמור על הכלבה שלך!" נהם קוץ
הסתכלתי עליו בהפתעה. בכלל לא שמתי לב שהוא מסתכל לאותו כוון.
"דושה!" צעקתי אליה והיא סובבה אלי את הראש, שינתה כוון תוך
כדי ריצה וחזרה אלי. הסתכלתי עליו במבט נצחון, אבל הוא רק רטן
משהו וסובב את הראש לצד השני.
"אנחנו הולכים לבית-ספר" הוא אמר פתאום
"סליחה?" עכשיו הוא שוב הסתכל עלי
"שאלת לאן אנחנו הולכים, לא? אנחנו הולכים לבית-ספר. בטח כבר
שכחת מה פירוש הביטוי הזה, נכון? בית עם ספרים בפנים"
יש לי כמה הפתעות בשבילך, חשבתי לעצמי. בגלל זה הוא לא הצליח
להרגיז אותי הפעם, אז רק משכתי בכתפיים והסתכלתי הצידה. זה
שאנחנו הולכים לבית-ספר כבר ידעתי קודם, רק לא ממש הבנתי מה זה
אומר.
סוף סוף ברוריה הגיעה ומאחוריה עוד מלצר. שניהם החזיקו מגשים
ועליהם המנות שלנו. הפה שלי ממש התמלא ברוק, ואני לא הייתי
היחיד כנראה. ארבעתם פתאום התעוררו לחיים והתחילו לדבר
בבת-אחת, ולהעביר צלחות ובקבוקי שתיה אחד לשני.
"הסטייק בשבילי"
"שניה זאב, מיכאל ביקשת צ'יפסים"
"כן, כן,  תשימי כאן. תודה."
"הזמנת לי סלט או רק חומוס?"
"זאב, הסטייק שלך. מה אמרת קוץ?"
"תעביר לי רגע את המלח"
"לא משנה. מצאתי את הסלט"
"זאב, הסטייק שלך הולך בצלחת"
"מצויין", אמר זאב בעיניים נוצצות. הוא נראה כאילו התמלא
בחיים. הצבע חזר לפנים שלו והוא היה ערני לחלוטין. הוא קרע עם
הסכין את הסטייק שלו, שממש שחה בתוך שלולית דם ותחב חתיכות ענק
לתוך פיו.
ואז היה שקט. אפשר היה לשמוע רק את הנקישות של הסכו"מ על
הצלחות ומדי פעם "אפשר להעביר לי את המלח".
אני חתכתי חצי מהשניצל שלי ונתתי לדושה, שטרפה אותו בשניה.
אחר- כך היא התחלקה אתי בצ'יפסים, אבל בלי קצ'ופ, ובסוף ירדנו
שנינו על הגלידה. לא נתתי לה קולה, אז היא רצה אל המזרקה שהיתה
מאחורינו, התרוממה עם הרגליים הקדמיות על השפה ושתתה איזה רבע
בריכה. אחר- כך היא התנערה, חזרה אלי, הסתובבה סביב עצמה כמה
שניות ונשכבה מתחת לשולחן לייד הרגליים של ברוריה. היא נראתה
מרוצה מאד.
בשלב הזה השולחן נראה כמו אחרי מלחמה, וכולם נשענו אחורה על
הכסאות, עם ידיים על הבטן והבעות של "אוף, אני מפוצץ!" על
הפנים. למשך איזה רבע שעה אף אחד לא דיבר.
"אז עוד לא אמרת לנו איך קוראים לך" אמר פתאום זאב בקול החזק
והערב שלו. הוא הסתכל עלי וחייך.
בדיוק אז נשמע צלצול של טלפון. מיכאל הזדקף בפתאומיות ושלף
מכיסו מכשיר טלפון נייד. הוא הסתכל עליו במבט שואל, ואז, אפילו
בלי לענות לשיחה, הנהן אליו כאילו קיבל תשובה, החזיר לכיס את
הטלפון, שהמשיך לצלצל וקם מהכסא.
"טוב" הוא אמר "כולם אכולים ושתויים?" הוא הסתכל מאחד לשני
וחייך
"מישהו צריך פיפי? סידורים אחרונים? פתק מההורים?"
אף אחד לא ענה לו אבל כולם התחילו לגרור את הכסאות אחורה ולקום
ברעש.
"קוץ?" אמר מיכאל. קוץ הסתכל עליו ואז הנהן, הוציא את הארנק
שלו הידוע לשמצה, וצלע פנימה אל המסעדה.
"בואו" אמר מיכאל, "אנחנו נחכה לו לייד האוטו" והתחיל ללכת
לכוון מגרש החניה, כולנו  אחריו.



המשך יבוא.
אולי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא. אין לכם מה
לדאוג. הבניינים
האלו יחזיקו. הם
הסטוריים.


ג'ון ס. קווארק,
ראש צוות חילוץ.
ניו יורק
11.9.01


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/10/01 11:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרמיט מ. לב

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה