שאלתי אותו איפה הוא רוצה להיפגש והוא השיב: "איפה שבא לך".
באתי קצת במבוכה והודעתי לו שאני אחזור אליו עם תשובה.
רציתי להתייעץ עם פרנץ, חבר ותיק שלי, על כל מקרה. אמנם פרנץ
לא ממש בעניינים של חיי הלילה בעיר אבל הפעם הוא קלע בול - הוא
המליץ, אלבר הסכים, וכך נפגשנו - אני ואלבר - במסדרון הראשי של
קומה שלישית בבניין העירייה. שם, בכיכר רבין, אתם יודעים.
בהתחלה בכלל רצינו בקומה שנייה אבל היה שם תור נורא בשביל תווי
החניה והאיזי-פארק והבלגאן והצעקות שם היו נוראיים. אתם הרי
מכירים את הישראלים הוולגריים האלה. אז עברנו לקומה שקטה
יותר.
התיישבנו. הוא הזמין אספרסו. רציתי להרשים אותו שאני לא כזה
סופיסטיקייטד שמזמין משקאות פלצניים אז ביקשתי מים מינרליים.
היה קצת קריר האמת והצטערתי שלא הבאתי משהו חם ללבוש. לאלבר
היה ג'קט כחול כהה כזה, נייבי, עם חפתים זהובים שממש הטרידו לי
את העין. כבר מזמן לא מוכרים כאלה אפילו בחנויות לעודפי ציוד
צבאי ולפי דעתי היה עליו לדעת את זה.

"אז מה אתה עשה בימים אלה?" הוא פתח.
"אני בכלא."
"ממ! ועל מה אתה יושב?"
"על רצח."
ראשו נד בהבנה. "רק אל תגיד לי שרצחת ערבי?" גיחך.
"מה פתאום! מה נראה לך, אני נוער הגבעות אני?" אבל עמוק בתוך
תוכי ידעתי שדי התחשק לי כל העניין כשהוא העלה את הרעיון,
למרות שבאמת שאני לא מנוער הגבעות. הוא חייך ומלמל משהו לא
ברור, תלה בי מין מבט אבהי שכאילו אומר: "עוד יבוא לך". היה
רגע שתיקה. הוא לגם מהאספרסו ואני ראיתי בעור הברווז שלו
בידיים שגם לו קר.

עיניי התחילו משוטטות בינות לשאר השולחנות ולאורך המסדרון.
פתאום שמתי לב שעל הקירות העירומים זורם לו באיטיות לא טבעית
ובקילוחים דקים-דקים חול ים. מלמעלה למטה, ככה, יוצא מהסדק
שצמוד לחיבור הקיר לתקרה. הסדק הזה, נו, זה שתמיד קיים
בבניינים ישנים, בייחוד בשכונות שקרובות לים (אם גרתם אי פעם
בתל-אביב אתם בטח מבינים על מה אני מדבר). היה נראה לי מוזר
משהו אבל החלטתי שלא להטריד את אלבר בקטנות.
"לא מתאים לי הכלא", ניסיתי לשבור את השתיקה.
"כמה זמן עוד יש לך?"
"אה... בערך ממ... נצח. כן. נצח."
"היית צריך לחשוב על זה קודם."
"אבל פיודור אמר שזה מותר. פיודור אמר שהכול מותר. הוא בטח לא
דיבר מילה על כך שאני אחטוף עונש" (פיודור הוא מכר של שנינו).

שתיתי מעט מהמים אבל מיד הבחנתי שהם צהובים קצת אז ירקתי הכל
לרצפה. הם נספגו בדממה בתוך החול שכבר נערם שם כמעט לגובה
קרסוליים. היה כבר ממש קר. מהחלונות הצרים פרצה הרוח כאילו
מישהו רודף אחריה ורק מסדרון קומה שלישית של בניין העירייה
יכול עוד להוות לה מקלט. ראיתי את אלבר שוב מגחך. כבר התחילה
לעצבן אותי ההתנשאות האינטלקטואלית שלו. שאלתי "מה
העניין...?"
"אין כאן בכלל חלונות", אמר.
"נכון", הרכנתי את ראשי, "רק ניסיתי. אני טיפה מתרגש, אתה
מבין..."
זה היה קצת משפיל והוא ניסה לחלץ: "תמיד טענתי שפיודור לא מבין
כלום מהחיים שלו."
"ואתה כן מבין?"
"לא", ענה בכנות מפתיעה, "גם אני מכרתי אופטימיות מקושקשת
להמונים והם אהבו אותי על כך אבל אצלי לפחות היו המון
מטאפורות!" ואז הוא הרים ת'עיניים שלו אליי, לקח ת'אספרסו ביד
אחת ואמר לי: "תראה איזה קטע", והפך את הכוס. הקפה לא נשפך.
שמתי לב שגם המים שלי קפאו לגמרי וכבר באמת לא ניתן היה לשתות
אותם. אמרתי: "נהיה ממש קר, מה?"

אלבר לא ענה לי. הוא הסתובב בכבדות על מושבו ושלח יד רחוקה,
כמעט שנפל מהכיסא, אחורה. בסוף הגיע לסוויץ' של המזגן וכיבה
אותו. הרוח שככה מיד. גם המים אצלי בכוס הפשירו אבל עדיין
הייתה בהם מן הצהבהבות. לא העזתי עוד לשתות מהם. אלבר, מאידך,
קרא למלצרית והזמין מיץ תפוזים. "זה טוב בשביל להוריד את
המרירות של הקפה", הסביר.
"אז מה?" שאלתי, "גם אתה חושב שהאופטימיות היא מקושקשת?"
"בטח. אבל זה מה שהם רצו ואני רציתי להמשיך ולשבת על אספרסו
בבתי קפה סטייליסטיים בחליפת פראק."
"והייאוש?"
"רק נעשה יותר נוח. שום דבר מעבר לזה." הוא דיבר במין ביטול
שכזה. כאילו אני רק מבזבז את זמנו. הרגשתי שאני ממש מתחיל
להתחמם עליו, הוא הרי רימה אותי, לא?
"רימית אותי, לא?"
"אה, סורט אוף, אבל רק חצי דרך. תבין, הייאוש הוא אמיתי -
האופטימיות היא המקושקשת. היה כבר מישהו לפניי שכתב חצי ספר
ממש טוב ות'חצי השני בשביל ההמונים, לא?"
"ההמונים והאספרסו", תיקנתי.

השתיקה שוב השתלטה על השולחן שלנו. הוא ניסה להסיט את הנושא.
"אז מה נסגר עם פרנץ? שמעתי שהיה באמריקה לא מזמן, מה?" נהיה
חם. ראיתי את אגלי הזיעה מנצנצים על מצחו של אלבר. הוא הוריד
את הג'קט וחשף חולצת משי בכתום מזעזע עם צווארון סיני מעוטר
ברקמה. אפילו החברים של קארי בראדשו לא הולכים ככה, חשבתי.
נזכרתי גם ששכחתי לכוון את הוידיאו בבית ל"מהיום למחר" עם
עמנואל הלפרין וביחד עם העצבים שהיו לי על אלבר הכול התחיל
מסתובב לי במוח כמו בבלנדר. בשולחן סמוך אחת הסועדות החליטה
שנמאס לה מהחום והתחילה מתפשטת. נשארה בחזייה ובתחתונים (קצת
נתקעה עם החצאית דרך נעלי העקב אבל בסוף הסתדרה). קיפלה את
הבגדים יפה-יפה והניחה אותם בעדינות על כיסא פנוי לידה.

"אז מה? כל האוואנטה הזו... אין פתרון?"
"יש מטאפורות", הזכיר. גם הוא התחיל לאבד את הסבלנות.
"ומבחינתי אתה גם רשאי להתאבד אם זה כל כך מציק לך."
לא יכולתי יותר. "אפילו לעצמך אתה כבר לא אותנטי", הטחתי.
ידעתי שזה יפגע בו אבל כבר לא היה לי כל כך אכפת. אלא שבדיוק
באותו רגע יצאו שני פקידים מאחד החדרים. הם גררו אחריהם, אך
בקושי ותוך חריקות מחרישות אזניים, מיטה זוגית ענקית אל תוך
המסדרון הצר. העמידו אותה, כמעט חוסמים לחלוטין את המעבר, ומיד
נשכבו בין השמיכות עם כל הבגדים.
אלבר חיכה שהשאון ידעך ואז הוא התפרץ. היה ברור שעליתי לו כבר
על כל העצבים:
"תגיד לי יא מטומטם, אתה חושב שהייתי יושב פה איתך, ככה
בסתלבט, על אספרסו תל-אביבי דלוח ליד המשרד של התווי חניה?
שהייתי לובש את הג'קט הכחול הדוחה ההוא מרצוני החופשי? איפה
ת'חושב שת'נמצא? אה? אתה בכלל בבית הכלא יא אינפנטיל." הוא
התרווח אחורה במשענת הכסא וידיו צנחו לצדי גופו. חיוך של
ניצחון נתקבע בפיו אבל עיניו עוד היו מאומצות כלפיי ומכווצות
כאילו יש עוד משהו שמעיק עליהן. נשענתי גם אני אחורה אם כי
מסיבות אחרות לגמרי. הסתכלתי סביב, נותן להכרה בצדקת דבריו
לשקוע בתודעתי. לפעפע הלוך ושוב בין החזה לראש ולהתמקם לבסוף
לרוחב הכתפיים.

כן. היה משהו בדבריו. ישבנו בתוך תא בטון ספרטני של שלוש על
שלוש עם סורגים במקום דלת. היו בתא שתי מיטות ברזל עומדות בריש
לאורך הקירות ועליהן זרוקות שמיכות צה"ליות מעופשות, מאלה
שמביאות לך ת'סקביאס. הקירות היו חשופים לגמרי למעט שני
פוסטרים שהיו תלויים ברישול מעל המיטות, מסתירות את הסדקים
בטיח - אחד של חוף הים החולי של אלז'יר והשני של דוגמנית הלבשה
תחתונה יושבת בבית קפה פריזאי בתחתונים ובחזייה. בפינה היה
מונח סיר לילה מלא עד חציו בשתן כהה אבל גם הוא לא הצליח לסתור
את הריח החריף של הניכור שעמד בחלל החדר.
מבטי חזר לאלבר. הוא ישב מולי הרבה יותר קרוב מכפי שזכרתי,
עדיין החיוך מרוח לו על הפרצוף ועדיין עיניו מכווצות באופן
מטריד. שנינו לבשנו כתונת אסירים כתומה עם הסמל "שב"ס" רקום בה
מעל לכיס השמאלי. במרווח שביני לבינו, מונח על שרפרף נמוך, היה
פרוס לוח שש-בש בשלבים מתקדמים של משחק. אלבר שיחק באדומים
ואני בשחורים. המבט שלי שידר ייאוש. נאנחתי. גלגלתי עיניים.
ידיי שיחקו בעצבנות בקוביות. לא נראתה שום דרך לצאת מהמארס
התורכי שעמדתי לחטוף שם.