זהו סיפור לא כל כך מיוחד. הוא סיפור די רגיל, הוא מתחיל בילדה
קטנה. הילדה היא ילדה רגילה וקטנה, בערך בת 6. שגרה בבית גדול,
גדול יותר ממנה, ותמיד היה לה קר.
היה לה קר אפילו בימי הקיץ החמים, שנשארה לבד. היא ישבה בפינה
של הבית והסתכלה. הסתכלה על פנים הבית כמה שהוא ריק ומנוכר.
לעולם לא היה חם בבית, היו תמיד מריבות. הילדה תמיד הסתכלה
בפנים עצובות, וחשבה על מה הם רבים. לעולם לא ידעה אבל תמיד
האשימו אותה הפנים. היו מסתכלות עצובות או עצבניות עם קמטים.
לילדה היה דובי קטן, היה לה דובי שהיה שייך רק לה. הדובי רק
שתק והסתכל איתה. הוא היה חם, הרבה יותר מחייה. עיניו שתקו
ברכה. הילדה תמיד הסתובבה עם הדובי, הוא היה חשוב לה, הוא
היחידי שגרם לה לחייך שירד גשם בחוץ, או לישון גם שממש חשוך.
יום אחד הדובי התחיל לדבר, הוא שאל את הילדה הקטנה מה שלומה
ואיך זה שקרה שהיא גדלה אך עדיין כה קטנה. הדובי גרם לילדה
להתמודד עם כל כך הרבה דברים שהדחיקה. שאפילו מעצם קיומם פחדה.
הדובי שאל אותה מדוע לא יוצאת מהבית, מדוע תמיד נראה לה כי בית
3 חדרים הוא כל כך גדול, שכן הוא תמיד היה כה קטן ודחוק.
הילדה לא ידעה איך לענות לדובי. היא ידעה את השאלות תמיד
בראשה, אך התשובות אלו אשר השאירו אותה בודדה. הדובי המשיך
לדבר ולשאול את אותן שאלות שתמיד הילדה ידעה.

אך לעולם לא יידע את התשובה הדובי, כי שבועיים אחר כך ירתה
הילדה הקטנה בראשה.