אני מסתכל אחורה...
להתחלה, אוי כמה זה היה יפה.
שקט...
שליו...
ואו, זה היה כמו מאיזה סרט קסום, שמשכו את התסריט והחליפו את
השמות ונתנו לנו תפקידים ראשיים...
אין משהו שאני מסתכל עליו אחורה ומרגיש יותר מאושר מזה.
אני מסתכל אחורה ונזכר איך היית פגיעה, עדינה, שברירית, אז משב
רגש קטן היה יכול למוטט אותך.
אני זוכר, אמרת לי: "אחרי החרא שהיה אני הבנתי איפה אני לא
בסדר."
אני בעצם חושב עכשיו שאחרי החרא שעברת הפכת לאדם שהנשק הכי חזק
בעולם לא יחדור אליו.
הבעיה היא שאז לא חשבתי שאני איפגע מהסיבה הזו,
חשבתי שלי יהיה כרטיס כניסה חינם ובלי תור.
אני שוב מסתכל אחורה לחודש הראשון.
אני נזכר שהייתי מחכה לשיחה ממך,
לראות את המספר שלך על הצג של הטלפון הישן ולחייך ולרוץ לחדר
כדי שיהיה לנו את השקט הזה, כדי שאני אוכל להתענג על הקול היפה
שלך, שהיה גורם לי את ההרגשה הכי חמה בעולם.
ואו... אני נזכר גם שכשהיית מדברת איתי הייתי אוהב להסתכל על
העיניים שלך ולקנא בך.
אף פעם לא אמרתי לך את זה אבל העיניים שלך גרמו לי להתאהב בך.
זה המבט הזה, זה פשוט גורם לי למחנק בגרון כשאני חושב על זה.
איך דבר שמתחיל כל כך תמים יכול להסתיים כאילו הוא עבר גמילה
מסמים?
זה מתסכל לחשוב שפעם כל כך גוננתי עלייך.
הרגשתי שאני עוזר לכל השדים שלך לברוח ממך כי הייתי מפחיד
אותם.
אני נזכר שהרגשתי כאילו אני המטפל שלך שנותן לך תרופות מיוחדות
של אהבה כדי לעזור לך לעבור את התקופה שהיית בה.
אני אוהב אותך על זה שנתת לי את ההזדמנות להתבגר בתור בן אדם.
בתור חבר, בתור ידיד.

את זוכרת את הפעם שהלכנו לבית שלך בבוקר מוקדם וראינו את
הזריחה?
הרגשתי כאילו לקחו אותנו לפרק בדוסון קריק.
יו, ואת זוכרת את היום שבאת אליי וראינו את הסרט?
שליטפת לי את היד?
אני בוכה מבפנים. הייתי רוצה שתהיה לנו ההזדמנות הזו שוב.
וואי, אני לא מאמין מה נהיינו,
אני מקלל אותך, את שונאת אותי.

אבל היינו כל כך נאהבים, היה לנו כל כך אכפת...
בנינו אחד את השני, סמכנו אחד על השני.
השתוקקנו.
האהבה שלנו הפכה למסלול מכשולים שבסוף אתה לא מקבל פרס.
אני מסתכל אחורה,
ונזכר בלילה שישנתי אצלך,
ושבכית...
חיבקתי אותך חזק,
ואמרתי לך שאני אתקן את הכנפיים השבורות שלך.
אני עדיין רוצה,
ועדיין יש לי את הדבק,
שמרתי אותו ליום שאני אצטרך להיות שם לצדך.
את באמת אוהבת אותי, הא?
אני מניח שזה הדדי.
אני מרגיש עכשיו מחנק כל כך גדול בגרון. אני אוהב אותך, אל
תעזבי.
וואי, שנייה אני אנגב את הדמעות.
שלא תירטבי...

כמה צפוי!
שלדוד יפול האסימון?
שדוד יהיה אכפתי?!
שדוד יקלוט מה הוא מאבד?!

נההההההההההה